המקור בתורה

בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, ז-ח) נאמר:

עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.

מן הפסוקים עולה כי התורה אוסרת בנפרד את האם ואת אשת האב.

הרמב"ם(לא תעשה של-שלא) וכן שאר הראשונים מונים שני לאוין נפרדים: איסור ביאה על האם ואיסור ביאה על אשת האב.

דין הבא על אימו שהיא אשת אביו

כאשר מדובר באישה שהיא גם אימו וגם אשת אביו (כגון אימו הנשואה לאביו), נחלקו התנאים:

לדעת חכמים (סנהדרין ז, ד) – חייב שתי חטאות:

הבא על האם, חייב עליה משום אם ומשום אשת אב.

לדעת רבי יהודה (שם) – אינו חייב אלא משום אם בלבד:

רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד.

הגמרא מבארת שטעמו הוא מהפסוק "אִמְּךָ הִוא" – ללמד שחיובו משום היותה אימו, ואין מוסיפים עליו חיוב נוסף מצד אשת אב:

וטעמא מאי? אמר אביי: דאמר קרא 'אמך היא' – משום אימו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

העונש

בפרשת קדושים (ויקרא כ, יא) נאמר לגבי אשת האב:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

הגמרא (סנהדרין נד.) קובעת שכל מקום שנאמר בו "דְּמֵיהֶם בָּם" – הכוונה לעונש סקילה.

אמנם בפסוק נאמר עונש המיתה במפורש לגבי אשת האב, אך המשנה (סנהדרין ז, ד) מונה גם את הבא על האם בכלל הנסקלין:

אלו הן הנסקלין: הבא על האם ועל אשת האב...

הגמרא(שם) לומדת דין זה מדרשה.

להרחבה: מלבד העריות שמפורשות בתורה, גזרו חכמים איסורים נוספים הקרויים "שניות לעריות", כדי להרחיק מן העבירה.

בין ה"שניות" הנוגעות לענייננו:

אם אמו ואם אביו – נאסרו כשניות לאם.