מקור איסור בת הבן ובת הבת

בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, י) נאמר:

עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.

הרמב"ם (לאוין שלד-שלה) מונה מכאן שני לאוין נפרדים:

oשהזהירנו מגלות ערות בת הבן, והוא אומרו: 'ערות בת בנך וכו' לא תגלה'.

oשהזהירנו מגלות ערות בת הבת, והוא אומרו: 'או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה'.

מקור איסור בת

איסור בת אינו מפורש בפסוק, והגמרא (סנהדרין עו.) לומדת אותו בדרשות שונות.

הרמב"ם (לאו שלו) מונה אף לאו זה כאיסור עצמאי:

שהזהירנו מגלות ערות הבת עצמה. וזאת לא התבארה בפירוש בתורה. לא בא לנו ערות בתך לא תגלה. ואמנם שתק ממנה לביאור הדבר והיגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת.

נקודה לעיון: האם איסור שנלמד מדרשה נמנה במניין המצוות?

הרמב"ם (שורש ב) קובע שיש למנות במניין המצוות רק מצוות המפורשות בתורה, ולא דינים הנלמדים מדרשה.

הרמב"ן (השגות, שם) חולק, ולדעתו גם דינים הנלמדים מדרשה הם דיני תורה גמורים, ויש למנותם במניין המצוות.

הרמב"ן מביא כראיה לשיטתו את איסור בתו, הנמנה במניין המצוות אף שאינו מפורש בכתוב.