המקור בתורה

בפרשת קדושים (ויקרא כ, יד) נאמר:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

בפסוק זה נזכר העונש, אך לא מופיעה אזהרה מפורשת.

הגמרא (סנהדרין עה:) מסבירה שהאזהרה נלמדת מאיסור ערוות אישה ובתה שבפרשת אחרי מות (ויקרא יח, יז):

עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.

בנוסף, בפרשת כי תבוא (דברים כז, כג) נאמר:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ.

האם מדובר באיסור עצמאי?

היראים (סימן טו-יז) מונה שלושה לאוין נפרדים: חמותו, אם חמותו ואם חמיו:

חמותו ואם חמותו ואם חמיו. עונשן ואזהרתן מחד קרא נפקא בקדושים תהיו, דכתיב: 'ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש תשרפו אותו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם'.

לדעת הרמב"ם – אין אלו לאוין עצמאיים, אלא הן בכלל איסור אישה ובתה.

נקודה לעיון: דין הבא על חמותו לאחר מות אשתו

הגמרא (סנהדרין עו:) מביאה מחלוקת תנאים בדין זה:

לפי רבי ישמעאל – בשריפה.

לפי רבי עקיבא – "איסורא בעלמא":

לדעת תוספות והרמב"ם– האיסור הוא משום ערוות אישה ובתה, אבל יש מיעוט שהעונש קיים רק בחיי אשתו:

מלאו וכרת לא מיעטה, אלא משרפה. (תוספות יבמות צד: ד"ה מאיסורא)

בא עליהן לאחר מיתת אשתו, הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת בית דין.(איסורי ביאה ב, ח)

לדעת רש"י (שם, ד"ה ר' עקיבא) – מדובר באיסור עצמאי, שנלמד מן הכתוב "אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ":

אם אשתו קיימת תשרף חמותו, ואם לאו – אין כאן עונש שריפה, אלא איסור 'ארור שוכב עם חותנתו'.

להרחבה: אתמול ראינו מחלוקת ראשונים בדין בת אשתו לאחר מות אשתו. מחלוקתם נעוצה בשאלה אם יש להשוות בין חמותו לבת אשתו:

לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה ב, ח) – קיימת השוואה מוחלטת ביניהן, ולכן יש להחיל על בת אשתו את הדין שנאמר לגבי חמותו.

לדעת הרמב"ן (יבמות צח: ד"ה ומאן דשרי) – המיעוט נאמר דווקא לגבי חמותו, אך לגבי בת אשתו אין נפקא מינה אם אשתו בחיים או שכבר נפטרה.