מקור האיסור

האזהרה מופיעה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, טו):

עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה, אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.

העונש נזכר בפרשת קדושים (ויקרא כ, יב):

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

במשנה (סנהדרין ז, ד) נאמר שהעונש הוא סקילה.

הדין לאחר מיתת הבן

רש"י (ויקרא כ, יב) כותב:

'תבל הוא'... מבלבלין זרע האב בזרע הבן.

מדבריו ניתן היה להבין שהאיסור שייך דווקא כאשר בנו חי עמה חיי אישות, כלומר בחיי הבן ולאחר נישואיה לו.

אולם במשנה (שם) מפורש שהאיסור חל כבר משעת האירוסין, ואינו מתבטל לאחר מות הבן:

הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.

מקור הדין

לדעת רש"י (סנהדרין נד. ד"ה וסיים)ותוספות (שם, ד"ה לומר) – אף שמלשון הפסוק "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ" ניתן היה להבין שהאיסור תלוי בחיי הבן, התורה ממשיכה "אֵשֶׁת בִּנְךָ" ללמד שהאיסור קיים גם לאחר מיתתו:

וסיים באשת בנו... לחייב עליה אף לאחר מיתה. (רש"י)

לפי היראים (סימן ג)והרמב"ן (בחידושי הר"ן שם, ד"ה ולחייב) – מיתת הבן מפקיעה את האישות בלבד, אך אינה מבטלת את זהותה כ"כלה". לכן עצם הכתוב "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה" מלמד שהאיסור נותר בעינו גם לאחר מותו:

ובאשת אב אצטריך לרבות לאחר מיתה, דאשת משמע לשון אישות שהאיש קיים, אבל כלה בכל עניין נקראת כלה. (יראים)

יסוד המחלוקת

גדר האיסור:

לשיטת רש"י ותוספות – האיסור נובע מכך שהיא "אֵשֶׁת בִּנְךָ".

לשיטת היראים והרמב"ן – האיסור נובע מהיותה "כַּלָּתְךָ".

מעמד אישה לאחר מות בעלה:

לשיטת רש"י ותוספות – אף שאישה מותרת להינשא לאחר מות בעלה, היא עדיין נחשבת אשתו.

לפי היראים והרמב"ן – מיתת הבעל מפקיעה את האישות באופן מוחלט.

להרחבה: הבא על כלתו חייב סקילה (שזו המיתה החמורה ביותר), ואילו על בתו חייב שריפה בלבד. האור שמח (אישות א, ו) לומד מכך שכלתו נאסרה לא מחמת הקירבה אליו, אלא כערווה עצמאית מצד היותה אשת בנו: