מקור האיסור

האזהרה מופיעה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, טז):

עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.

העונש נזכר בפרשת קדושים (ויקרא כ, כא):

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא, עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

דין אשת אחיו מאמו

הגמרא (יבמות נה.) לומדת מן הפסוק בפרשת אחרי מות שהאיסור קיים גם באשת אחיו מאמו:

'ערות אחיך היא' – בין מן האב בין מן האם.

המדרש בספרא (קדושים, שם) לומד מן הפסוק בפרשת קדושים שהעונש מתייחס דווקא לאשת אחיו מאביו:

'אשר יקח את אשת אחיו' – באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר.

שיטות הראשונים

לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה ב, ב) – האיסור חל באופן שווה באשת אחיו מאביו ובאשת אביו מאמו:

אחד אחיו מאביו או אחיו מאמו... אשתו ערווה עליו.

לדעת תוספות (יבמות ב. ד"ה אשת אחיו) – יש לחלק בין שני הפסוקים:

האיסור שבפרשת אחרי מות נאמר גם על אשת אחיו מאמו, ולכן אף היא ערווה ויש בה חיוב כרת.

אולם העונש "עֲרִירִים יִהְיוּ" שבפרשת קדושים נאמר רק באשת אחיו מאביו:

משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת... והקשה רבינו שמואל, דבתורת כהנים משמע שאין בה כרת... ותירץ ה"ר משה, דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא, אבל כרת יש בה.

יסוד המחלוקת

לשיטת הרמב"ם – אשת אח אסורה מפני שהיא בכלל "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", והגדרה זו שייכת גם באשת אחיו מאמו.

לשיטת תוספות – אמנם עצם האיסור נובע מהיותה "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", אך העונש של "עֲרִירִים יִהְיוּ" קשור לכך שנושא בת משפחתו; ורק אשת אחיו מאביו נחשבת חלק מן המשפחה, שכן "משפחת אב קרויה משפחה".

להרחבה: אף שאשת אח היא מן העריות, כאשר האח מת ללא בנים – קיימת מצוות ייבום.

לדעת תוספות (ג: ד"ה לא) – אשת אח בכלל העריות, אלא שאיסורה נדחה לשם קיום מצוות הייבום.