מקור האיסור

האזהרה מופיעה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, יח):

וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח, לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.

ההבדל מעריות אחרות

אחות אשתו מותרת לאחר מות אשתו:

לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.

אשתו שמתה – מותר באחותה, גירשה ומתה – מותר באחותה. (יבמות ד, יג)

לעומת זאת, שאר קרובות אשתו אסורות גם לאחר מות אשתו:

המקדש את האישה הרי זה אוסר עליו שבע עריות, אלו הן: אמה, ואם אמה, ואם אביה, בתה, בת בנה, ובת בתה, ואחותה בזמן שהיא קיימת. וכולן שנאסרו עליו אין להן היתר לאיסורן חוץ מאחות אשתו שאינה אסורה אלא בחייה. (דרך ארץ רבה א, א)

טעם החילוק

קרובות אשתו אסורות מצד עצם הקירבה, ולכן האיסור נמשך גם לאחר מיתת אשתו.

אחות אישה אינה אסורה מצד הקירבה כשלעצמה, אלא מפני קיום חיי אישות עם שתי אחיות יחד. לכן האיסור קיים דווקא בחיי אשתו:

'לצרור לגלות ערותה עליה בחייה' – ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באישה ובתה ואישה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה. (רמב"ן, שם)

נקודה לעיון: האם יש איסור במעשה הקידושין לבדו?

ביחס לשאר העריות התורה נוקטת לשון קבועה:

עֶרְוַת... לֹא תְגַלֵּה.

ואילו לגבי אחות אישה נאמר:

וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח...

הגמרא (קידושין סז:) לומדת מכך שיש איסור אף עצם מעשה הקידושין, אף שהקידושין אינם תופסים, שכן אין תפיסת קידושין בערווה.

היראים (סימן כג) כותב שאיסור זה קיים בכל העריות.

לעומת זאת הרמב"ם אינו מזכיר כלל קיומו של איסור מיוחד בעצם הקידושין.

להרחבה: כאשר עסקנו באיסור אישה ובתה ראינו מחלוקת ראשונים בהבנת גדר האיסור:

לפי הרמב"ם (איסורי ביאה ב, ז) – האיסור נובע מעצם הקירבה.

לפי תוספות (יבמות ג. ד"ה בתו) – האיסור נובע מקיום חיי אישות משותפים עם אישה ובתה.

הבחנתו של הרמב"ן בין איסור אישה ובתה לאיסור אחות אישה מתיישבת רק לשיטת הרמב"ם. אולם לשיטת התוספות – אף איסור אישה ובתה אינו נובע מעצם הקירבה כשלעצמה, אלא מעצם צירוף חיי האישות, וממילא קשה לחלק בינו לבין איסור אחות אישה מצד יסוד האיסור.