מקור האיסור

האזהרה מופיעה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, כב):

וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא.

העונש נזכר בפרשת קדושים (ויקרא כ, יג):

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

המשנה (סנהדרין ז, ד) קובעת שהעונש הוא סקילה.

מחלוקת התנאים

האזהרה שבפסוק מתייחסת לשוכב עם זכר. נחלקו התנאים (סנהדרין נד:) במקור איסור נשכב לזכר:

לפי רבי ישמעאל – האזהרה נלמדת מן הפסוק "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג, יח):

למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב מניין? תלמוד לומר: 'לא יהיה קדש מבני ישראל'... דברי רבי ישמעאל.

לפי רבי עקיבא – אין צורך בפסוק נוסף, והאזהרה שבפרשת אחרי מות כוללת אף את הנשכב:

רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'לא תתן שכבתך' – לא תתן שכיבתך.

הרמב"ם (לא תעשה שנ) פוסק כרבי עקיבא.

יסוד המחלוקת

לשיטת רבי ישמעאל – ישנם שני איסורים נפרדים:

איסור במעשה ביאה בזכר.

איסור למסור עצמו להישכב על ידי זכר.

לשיטת רבי עקיבא – יש איסור אחד של מעשה תועבה עם זכר, והוא קיים הן בשוכב עם זכר והן בנשכב.

נפקא מינה

אדם שבא על זכור וגם הביא זכר עליו:

לשיטת רבי ישמעאל(שם) – חייב שתי חטאות:

אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים: חדא מ'לא תתן שכבתך', וחדא מ'לא יהיה קדש'.

לשיטת רבי עקיבא (שם) – אינו חייב אלא חטאת אחת:

לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, 'שכבתך' ו'שכיבתך' חדא היא.

נקודה לעיון: מדוע נשכב דורש מקור נפרד?

רש"י(כריתות ג. ד"ה דאמר) מקשה: מדוע הנשכב דורש מקור נפרד, והרי בכל העריות האישה מוזהרת כאיש:

ואי קשיא, גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר.

הראשונים (רש"י, שם; שיטה מקובצת שם, אות יט) תירצו בדרכים שונות. ולדברי תוספות (יבמות נד: ד"ה בזכור) ההבדל נעוץ בהבחנה עקרונית בין זכור לשאר העריות:

דזכור... לא חשיב ביאה, דאין דרך ביאה בכך, ולהכי... צריך אזהרה ועונש לשוכב ונשכב בזכור, אף על גב דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת.

לפי דבריהם:

בעריות – האיסור הוא בחיבור האיש והאישה, והאישה שווה בו לאיש.