מקור האיסור

האזהרה מופיעה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, כג):

וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ, וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.

העונש נזכר בפרשת קדושים (ויקרא כ, טז):

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

המשנה (סנהדרין ז, ד) קובעת שהעונש הוא סקילה.

האם מדובר באיסור נפרד?

אפשר היה להבין שאין כאן איסור עצמאי, אלא חלק מאיסור שכיבה עם בהמה – החל הן על האיש השוכב עם בהמה והן על האישה הנשכבת לבהמה.

אולם הרמב"ם (לא תעשה שמט) מונה זאת כמצווה נפרדת:

שהזהירנו מהביא הנשים הבהמות עליהן... וגם זה גם כן מצווה בפני עצמה. ואינה נכנסת במצווה שלפניה, כי לא בהיות איסור על הזכרים לבוא על הבהמות נאסר לאשה להביא הבהמה עליה לולי האזהרה המיוחדת שבאה בזה.

לדבריו, מעשה האיש ומעשה האישה הם שני מעשים שונים, ולכן מדובר בשתי אזהרות נפרדות.

הרמב"ם מביא ראיה לדבריו מן המשנה בכריתות (א, א) המונה את הבא על הבהמה ואת האישה המביאה בהמה עליה כשני איסורים נפרדים:

שלושים ושש כריתות בתורה... הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.