המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כג, א) נאמר:

לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו.

מחלוקת התנאים

לפי רבי יהודה – הפסוק אוסר אנוסת אביו ומפותת אביו:

רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו. (משנה יבמות יא, א)

מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב: 'לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו' – כנף שראה אביו לא יגלה. (יבמות צז.)

לשיטתו, עצם העובדה שהאישה נבעלה על ידי אביו ("כנף שראה אביו") מחילה עליה איסור לגביו.

לפי חכמים – אין איסור באנוסת אביו ומפותת אביו, והפסוק בא ללמד על איסור בשומרת יבם של אביו (אשת אחי אביו שמת בלי בנים, ואביו היה אמור לייבמה):

נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. (משנה, שם)

ורבנן... בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו? כנף הראוי לאביו לא יגלה. (גמרא, שם)

הגמרא (שם) אומרת, שאף שהאישה אסורה משום דודתו, אזהרה זו מוסיפה לאו נוסף:

ותיפוק ליה משום דודתו? לעבור עליה בשני לאוין.

האם מדובר בלאו נפרד?

לאור דברי הגמרא, בה"ג (לאו רלז) מונה אזהרה זו במניין המצוות כלאו בפני עצמו.

הרמב"ם אינו מונה לאו זה במניין המצוות.

רבי עקיבא איגר (יבמות ד. ד"ה בשומרת) מסביר, שלשיטתו להלכה אין כאן תוספת לאו, אלא הפסוק נועד ללמד עניין אחר: הפסוק נסמך לאיסור ממזר – "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" – כדי ללמד שאין ממזר אלא מחייבי כריתות: