מקור האיסור

בפרשת בראשית (ב, כד) נאמר:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

הגמרא (סנהדרין נח.) לומדת מן הפסוק שבני נח מוזהרים באשת איש:

'באשתו' – ולא באשת חבירו.

האם מדובר באיסור עצמאי?

רוב הראשונים אינם מונים איסור זה. לשיטתם, הוא מלמד על בני נח בלבד.

לפי תוספות (קידושין יג: ד"ה לכ"ע) – האזהרה נאמרה גם לישראל:

אומר ר"י, דאיכא עשה באשת איש, כגון 'ודבק באשתו' – ולא באשת חבירו.

יסוד המחלוקת

לדעת רוב הראשונים – איסור אשת איש נאמר לישראל במפורש, ולכן אזהרה זו אינה מוסיפה איסור.

לדעת תוספות – האיסורים השונים מלמדים שני דינים נפרדים:

"וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" – איסור לבוא על אישה שאיש אחר חי עימה חיי אישות.

"וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ" – איסור לבוא על אישה שהקידושין אסרו אותה לכל העולם.

נפקא מינה

לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה יד, יט; מלכים ומלחמות ח, יג)והרמב"ן (קידושין כא: ד"ה אשת) – ישראל אסור לבוא רק על אישה שהחילו עליה קידושין, ולכן אינו מוזהר באשת גוי.

לדעת תוספות (קידושין כא: ד"ה אשת) – אמנם "אין אישות לנכרי", אבל ישראל אסור באשתו מחמת הפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" – "ולא באשת חברו".

להרחבה: הרוגצ'ובר (שו"ת צפנת פענח, ורשא כו-כז) מחדש, לאור שיטת תוספות, שהפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" מחיל איסור גם על אישה שנישאה בנישואין אזרחיים. פוסקים אחרים (זכר יצחק א, כג; היכל יצחק אבן העזר לא; שרידי אש א, קי; חלקת יעקב אבן העזר סא) חולקים על חידושו.