המקור בתורה

בפרשת אמור (ויקרא כא, ט) נאמר:

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

מכאן שבבת כהן שזינתה יש חומרה מיוחדת: היא אינה נהרגת בחנק כשאר אשת איש, אלא בשריפה.

האם נמנית כמצווה עצמאית?

בה"ג (עונש כח), רס"ג (עונש מח)והיראים (סימן ח) מונים את שריפת בת כהן שזינתה במניין המצוות. לשיטתם, כל עונש נמנה כמצווה בפני עצמה.

הרמב"ם אינו מונה זאת כמצווה נפרדת. לשיטתו, שריפת בת כהן היא בדין אשת איש, ויש למנות את כללי המצוות ולא את פרטיהן.

מחלוקת התנאים

לדעת חכמים (סנהדרין נ.) – בת כהן נשרפת רק כאשר זינתה לאחר הנישואין; אולם אם הייתה ארוסה שזינתה, דינה בסקילה:

קסברי רבנן: נשואה יוצאה לשריפה ולא ארוסה.

לדעת רבי שמעון (שם) – בת כהן שזינתה נידונת תמיד בשריפה, בין ארוסה ובין נשואה:

רבי שמעון לטעמיה: דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה... שריפה חמורה.

לדעת רבי ישמעאל (סנהדרין נא:) – בת כהן נשרפת דווקא כאשר זינתה בזמן האירוסין; אך אם זינתה לאחר הנישואין, דינה חנק בלבד:

מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה – ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה – ארוסה ולא נשואה.

יסוד המחלוקת

לדעת חכמים – סקילה חמורה משריפה. לכן חומרת בת כהן נאמרה רק ביחס לנשואה שדינה חנק, ולא ביחס לארוסה שדינה סקילה:

קסברי רבנן... סקילה חמורה.

לדעת רבי שמעון – שריפה חמורה מסקילה. משום כך חומרת בת כהן חלה גם על ארוסה:

שמע מינה שריפה חמורה.

לדעת רבי ישמעאל – בבת ישראל החמירה התורה בארוסה וחייבה סקילה, ובדומה לכך יש להעמיד את החומרה הקיימת בבת כהן דווקא בארוסה:

הכל היו בכלל הנואף והנואפת – הוציא הכתוב בת ישראל בסקילה, ובת כהן בשריפה. מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה – ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה – ארוסה ולא נשואה.

נקודה לעיון: דין בועל בת כהן

המשנה (סנהדרין יא, ו) אומרת שחיוב השריפה חל רק על בת הכהן, ואילו בועל בת כהן ועדים זוממים נידונים בחנק, כדין אשת איש:

שכל המומתין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.

הראשונים נחלקו מתי עדים זוממים מתחייבים חנק ולא שריפה:

לדעת הרמב"ם (עדות כ, י) – דווקא כאשר העדים זממו לחייב מיתה גם את האישה וגם את הבועל:

לדעת תוספות (סנהדרין נא: ד"ה לאחיו; מכות ב. ד"ה זוממי) – אף כאשר זממו לחייב מיתה את האישה בלבד.

לפי הרמב"ם – ההלכה חידשה שדין עדים זוממים כדין הבועל.

לעומת זאת, לפי תוספות – היסוד הוא שהחיוב הבסיסי על הזנות הוא חנק, ואילו השריפה היא תוצאה של חילול קדושת הכהונה, שנאמר: "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". חיוב זה שייך דווקא בבת כהן עצמה, ולא בעדים זוממים; לכן עונשם חנק.

להרחבה: על פי ההסבר המוצע בשיטת תוספות, קיים הבדל עקרוני בין סקילת נערה מאורסה לשריפת בת כהן:

סקילת נערה מאורסה היא עונש על הזנות.

שריפת בת כהן היא תוצאה של חילול קדושת הכהונה.

עם זאת, מדברי רבי ישמעאל שהובאו לעיל עולה השוואה בין שני הדינים, המלמדת על זיקה מהותית ביניהם.