המקור בתורה

בפרשת קדושים (ויקרא יט, כ-כב) נאמר:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

מן הפסוקים עולה כי הבא על שפחה חרופה חייב קרבן אשם.

מיהי שפחה חרופה?

לדעת רבי עקיבא (כריתות ב, ה) – חציה שפחה וחציה בת חורין, המיועדת לעבד עברי:

איזו היא שפחה? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנאמר 'והפדה לא נפדתה', דברי רבי עקיבא.

רבי ישמעאל (שם) – שפחה גמורה המיועדת לעבד עברי:

רבי ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית.

דין שפחה חרופה

המשנה (שם, ד) קובעת שדיני שפחה חרופה שונים משאר דיני העריות:

הבא על ערווה – חייב חטאת; ואילו הבא על שפחה חרופה – חייב אשם.

בערווה – דין האיש ודין האישה שווה; ואילו בשפחה חרופה יש הבדל:

האיש חייב אשם.

השפחה עצמה חייבת מלקות.

בערווה – החיוב חל כבר בתחילת הביאה; ואילו בשפחה חרופה – רק בגמר ביאה.

בערווה – יש חיוב נפרד על כל ביאה; ואילו בשפחה חרופה – קרבן אחד על כל הביאות.

האם נמנית כמצווה עצמאית?

בה"ג (פרשה טז)ורס"ג (עשה קנ) מונים אותה כמצווה בפני עצמה.

הרמב"ם אינו מונה אותה כמצווה נפרדת. לשיטתו, כל חיובי האשמות נמנים כמצוות עשה אחת.

נקודה לעיון: גדר אישות שפחה חרופה

לדעת רבי ישמעאל, אף ששפחה חרופה אינה "אשת איש", התורה חידשה שהבא עליה חייב אשם.

לעומת זאת, לשיטת רבי עקיבא – הסובר ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי – נחלקו האחרונים:

לדעת רבי עקיבא איגר (בתשובותיו, מהדורה קמא קעא) – חלה עליה אישות גמורה, אלא שהיא חלה על חציה בלבד, וכיוון שכך היא קלה יותר ואין עליה חיוב כרת.

לדעת רבי שלמה איגר (שם, קע) – מכיוון שחציה בת שפחה לא חלה עליה אישות גמורה כלל.

רבי יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן, שם) מסביר ששפחה חרופה אינה בגדר ערווה, אך הבא עליה נוטל את אשתו של חברו, ועל כך הוא חייב אשם: