האזהרה על אשת איש מופיע בתורה במפורש בשני מקומות:
לֹא תִנְאָף.(שמות כ, יג)
וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ.(ויקרא יח, כ)
בנוסף, הגמרא (סנהדרין נח.) לומדת שבני נח מוזהרים על אשת איש מן הפסוק:
עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
בתורה נזכרים עונשים שונים על האיסור:
העונש הרגיל הוא מיתה בחנק:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. (ויקרא כ, י)
הבא על נערה מאורסה חייב סקילה:
כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ, וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ... וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. (דברים כב, כג)
הבא על בת כהן חייב שריפה:
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. ויקרא כא, ט)
הבא על שפחה חרופה חייב אשם:
וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ... וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'.. (ויקרא יט, כ-כא)
הרמב"ם (לא תעשה שמז) מונה את איסור אשת איש כלאו אחד.
לדעתו, האזהרות השונות אינן לאוים נפרדים, אלא חזרה על אותו איסור מפאת חומרתו.
הפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" אינו מחדש איסור לישראל, אלא מלמד שגם בני נח מוזהרים בו.
העונשים השונים אינם נמנים במניין המצוות, משום שהם פרטי דינים, ובמניין המצוות נמנים רק הכללים.
ראשונים אחרים חולקים על הרמב"ם:
לדעת התוספות (קידושין יג: ד"ה לכ"ע; כא: ד"ה אשת) – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" מחיל איסור לישראל.
לשיטתם, אשת איש אסורה משתי סיבות:
הפסוק "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ...", המובא בפרשת העריות, מלמד שאשת איש היא ערווה (משום שנאסרה על כל העולם כהקדש).
הפסוק "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" מלמד שהביאה אסורה גם מחמת הפגיעה בייחוד האישה לבעלה בלבד.
לדעת בה"ג וסיעתו – יש למנות כל עונש כמצווה בפני עצמה.
לכן, סקילת נערה מאורסה, שריפת בת כהן ואשם שפחה חרופה נמנים כמצוות נפרדות.
נמצא שנחלקו הרמב"ם והתוס' בהבנת איסור אשת איש:
לשיטת הרמב"ם – באיסור יש רובד אחד בלבד: ביאה על אישה החיה חיי אישות עם אדם אחר.
לשיטת תוספות – באיסור יש כמה רבדים: ערווה ופגיעה באישות הבעל.
לדעת ר' יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן ויקרא יט, כ) – בכך מתבאר ההבדל בין אשת איש לשפחה חרופה:
אשת איש היא ערווה, ולכן הבא עליה חייב כרת, כשאר עריות.
שפחה חרופה אינה ערווה, אך ביאה עליה פוגעת בייחודה לבעלה – ולכן הבא עליה חייב אשם (בדומה לאשם גזלות).