המקור בתורה

בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, יט) נאמר:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:

גדר האיסור

לפי הרמב"ם (איסורי ביאה ד, א) – נידה נחשבת לערווה, והבא עליה עובר על איסור "גילוי עריות":

הנידה הרי היא כשאר כל העריות...

דבריו מבוססים על כך שהאיסור נכתב בתוך פרשת העריות.

לפי רבנו תם (ספר הישר, התשובות פ) – אף שהאיסור נכתב בפרשת העריות, נידה אינה ערווה, והבא עליה אינו "מגלה עריות":

מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערווה לאפוקי נידה – אף על גב דכתיב בה: 'אל אשה בנדת דותה לא תקרב לגלות' וכו', אין התלמוד קורא ערווה אלא דלא תליא ביומי וטבילה.

נפקא מינה

לפי הרמב"ם – כשאר איסורי העריות, גם באיסור נידה נאמר הכלל "יהרג ואל יעבור".

לפי רבנו תם – איסור נידה דומה לשאר איסורי התורה, שבהם אדם אינו מצווה למסור את נפשו (אין בהם "יהרג ואל יעבור").

נקודה לעיון: תפיסת קידושין בנידה

המשנה (קידושין ג, יב) אומרת שאין תפיסת קידושין בערווה, והגמרא (קידושין סז:) לומדת מדרשה שבנידה קידושין תופסים.

לשיטת הרמב"ם – הדרשה מלמדת שאף שנידה היא ערווה, קידושין תופסים בה.

לשיטת רבנו תם – הדרשה מלמדת שנידה אינה ערווה, ולכן קידושין תופסים בה.

להרחבה: הגרי"ז (במכתב שבסוף חידושיו לרמב"ם) כותב שקידושין תופסים בנידה מחמת הבדל עקרוני בין נידה לערווה: ערווה אינה בת אישות, ואילו בנידה יש איסור ביאה בלבד.