מקור הדין

במשנה (הוריות ב, ד) מבואר שמלבד איסור הביאה על נידה, קיימת מצוות עשה לפרוש מן הנידה:

איזו היא מצוות עשה שבנידה – פרוש מן הנדה. ומצוות לא תעשה – לא תבוא אל הנידה.

מחלוקת הראשונים

לפי רש"י (הוריות ח: ד"ה פרוש) – המצווה היא לפרוש מאישה נידה בסמוך לווסתה, דהיינו בזמן שבו הוא רגילה לראות דם:

פרוש מן הנידה - כלומר בסמוך לווסתה, כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש, דכתיב: 'והזרתם את בני ישראל'.

דבריו מבוססים על הנאמר בגמרא (שבועות יח:):

'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' – אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן.

לפי תוספות (הוריות שם, ד"ה חייב) ורוב הראשונים – המצווה היא לפרוש מאישה שנטמאה באמצע תשמיש באופן שלא תיגרם לו הנאה:

שפירש מן הנדה בקושי, שיציאתו הנאה לו כביאתו, אלא ינעץ ציפורניו ויפרוש באבר מת.

יסוד המחלוקת

לפי רש"י – חובת הפרישה סמוך לווסת היא מן התורה, ומקורה בגמרא (שבועות יח:):

'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' – אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן.

לפי תוספות ורוב הראשונים – חובת הפרישה סמוך לווסת היא מדרבנן בלבד, והדרשה שבגמרא היא אסמכתא בלבד.

לפיכך, מצוות הפרישה מן הנידה מתייחסת לדין פרישה מאישה שנטמאה באמצע תשמיש, שנלמד מן הכתוב (ויקרא טו, כד): "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו":

אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד, מנלן? אמר חזקיה, אמר קרא: 'ותהי נדתה עליו' – אפילו בשעת נידתה תהא עליו.

האם נמנית כמצווה?

רוב הראשונים אינם מונים מצווה זו, שכן חובת הפרישה היא פרט באיסור נידה ולא מצווה עצמאית.

הסמ"ק מונה במניין המצוות שתי מצוות נפרדות:

פרישה סמוך לווסת:

לפרוש מאשתו סמוך לווסתה, כדכתיב: 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם'. (מצוה רפז)

פרישה מאישה שנטמאה באמצע תשמיש:

לפרוש מאישה שראתה באמצע תשמיש ואמרה לו טמאה אני, ימתין עד שימות איברו ויפרוש. והוא בכלל 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה'. (מצוה רפח)