פרשת העריות שבפרשת אחרי מות מחולקת לשתי קבוצות:

איסור ביאה על קרובותיו:

"עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ... אִמְּךָ הִוא" (ויקרא יח, ז)

"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ... עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" (שם, ח)כ

"עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ" (שם, ט)

"עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ... כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה" (שם, י)

"עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ... שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא" (שם, יב)

"עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ... כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא" (שם, יג)

"עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ... אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא" (שם, יד)

"עֶרְוַת כַּלָּתְךָ... אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא" (שם, טו)

"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ... עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא" (שם, טז)

עריות נוספות:

"עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ" (שם, יז)

"וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר" (שם, יח)

"וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" (שם, יט)

"וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ" (שם, כ)

ביחס לקבוצה הראשונה, יש שני סוגי עריות:

רוב העריות אסורות משום שהן "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ".

יש עריות שאיסורן נובע מכך שהן חלק ממשפחתו:

אשת אחי האב אסורה אף שאינה "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", משום שהיא חלק ממשפחתו. לפיכך, האיסור הוא רק באשת אחי האב ולא באשת אחי האם, שכן "משפחת אם אינה קרויה משפחה".

כלתו אסורה למרות שאינה "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", מעצם היותה אשת הבן. לכן עונשה בסקילה, אף שהבא על בתו – שקרבתה גדולה יותר – עונשה שריפה בלבד.

לדעת תוספות (יבמות ב. ד"ה אשת) – אף שאיסור אשת אח הוא משום ש"עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא" (שם, טז), ומכאן שהאיסור הוא מצד "שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ", העונש המיוחד לאשת אח ("עֲרִירִים יִהְיוּ") קשור לכך שנושא בת משפחתו. לפיכך העונש חל רק על הבא על אשת אחיו מאביו.

ההבחנה בין שתי הקבוצות עולה מלשון הפסוקים: לגבי איסור אחות אישה ואיסור אישה ובתה אין ציון של קרבה משפחתית, אלא האיסור מוגדר במונחים אחרים. כמו כן, בפרשייה מופיעים גם איסור אשת איש ואיסור נידה, אף שאינן קרובותיו.

לגבי איסוראחות אישה – כן עולה מכך שהאיסור קיים רק "בְּחַיֶּיהָ", ומכאן שיסוד האיסור הוא בקיום חיי אישות במשותף עם שתי אחיות.

לגבי איסוראישה ובתה – נראה שהדברים מתאימים דווקא לשיטת תוספות (יבמות ג. ד"ה בתו), שלפיה האיסור הוא בקיום חיי אישות עם אישה ובתה, ולכן האיסור חל רק משעת הנישואין. אולם מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה ב, ז-ח) משתמע שקיימים באיסור שני רבדים:

האיסור עצמו הוא מחמת הקירבה, ולכן הוא קיים גם אחר מות אשתו.

עונש השריפה הוא על חיי אישות משותפים עם אישה ובתה כאחת, ולכן הוא קיים רק כאשר עבר על האיסור בחיי אשתו.

בסוף פרשת העריות מובא איסור העברת הבן למולך (שם, כא), ולאחר מכן איסור משכב זכור ושכיבה עם בהמה. הדבר מעורר שאלה אם איסורים אלו הם חלק מאיסורי העריות:

לגבי איסור שוכב עם בהמה – חידושי הר"ן (סנהדרין עד. ד"ה חוץ)והפני יהושע (כתובות ג: בתוספות ד"ה ולדרוש) נחלקו אם נאמר בו דין "יהרג ואל יעבור".

לגבי איסור משכב זכור – הראשונים (רש"י כריתות ג. ד"ה דאמר; שיטה מקובצת שם, אות יט; תוספות יבמות נד: ד"ה בזכור) נחלקו מדוע יש צורך במקור נפרד לאיסור נשכב, ומדבריהם עולה מחלוקת אם איסור משכב זכור דומה במהותו לאיסורי העריות או שהוא בעל מאפיינים שונים.

אף שאיסור נידה נכתב יחד עם איסורי העריות, נחלקו הראשונים אם נידה היא מכלל העריות:

לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה ד, א) – נידה היא מכלל העריות.

לדעת רבנו תם (ספר הישר התשובות פ) – נידה אינה מכלל העריות.

העונש בידי אדם:

פרשת העריות מופיעה גם בפרשת קדושים (פרק כ), ושם נזכר חיוב מיתת בית דין לחלק מן העריות:

חיוב סקילה: הבא על אשת אביו (שם, יא), על כלתו (שם, יב), על הזכר (שם, יג) ורובע ונרבע לבהמה (שם, טו-טז).

חיוב שריפה: הבא על אישה ובתה (שם, יד).

חיוב חנק: הבא על אשת איש (שם, י).

בנוסף, בפרשת אמור (ויקרא כא, ט) נאמר שבת כהן שזינתה נשרפת, ובפרשת כי תצא (דברים כב, כד) נאמר שנערה מאורסה שזינתה חייבת סקילה.

העונש בידי שמים:

בפרשת אחרי מות (ויקרא יח, כט) נאמר שהחיוב על כל העריות הוא כרת.

בפרשת קדושים (ויקרא כ, כ-כא) מופיע לשון מיוחדת לגבי בא על דודתו ועל אשת אחיו – "עֲרִירִים יָמֻתוּ... עֲרִירִים יִהְיוּ".