המקור בתורה

בפרשת ואתחנן (דברים ז, א-ד) נאמר:

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי... הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

איזה גויים אסורים בחיתון?

הגמרא (עבודה זרה לו:) מביאה מחלוקת תנאים:

לפי חכמים – האיסור חל רק על שבעה עממים:

דאורייתא ז' אומות, אבל שאר גויים לא.

רבי שמעון – האיסור חל על כל הגויים:

ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: 'כי יסיר את בנך מאחרי' – לרבות כל המסירות.

הרמב"ם (איסורי ביאה יב, א) פוסק כרבי שמעון, ואילו הטור (אבן העזר טז) פוסק כחכמים.

בגויותם או לאחר גיורם?

הגמרא (יבמות עו.) מביאה בשם רבא שתי שיטות בעניין:

בתחילה סבר רבא שהאיסור הוא דווקא בגויותם:

אמר רבא... והני מילי בגיותן, כי מגיירי בישראל – שרו.

רבא חזר בו ופסק שהאיסור הוא לאחר גיורם:

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בגיותן – לית להו חתנות, נתגיירו – אית להו חתנות.

הטור(שם) פוסק כמסקנת רבא, ואילו הרמב"ם(שם) פוסק שהאיסור הוא בגויותם.

פסיקתו של הרמב"ם מבוססת על שיטתו. כיוון שלשיטתו האיסור חל על כל הגויים, וודאי שמותר להתחתן עם גר צדק, לכן בהכרח האיסור קיים רק כשהם בגויותם. לדעת הטור שהאיסור הוא רק בשבעת עממים, ניתן לאסור להתחתן עמם גם אחרי שהם מתגיירים.

נקודה לעיון: ביאה על גויה דרך אישות ודרך זנות

הגמרא (עבודה זרה, שם) אומרת שבביאה על גויה דרך אישות יש איסור מן התורה, ואילו ביאה דרך זנות נאסרה מגזירת חכמים:

דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.

הראשונים הפוסקים שאיסור "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" חל על שבעת עממים לאחר גיורם נחלקו במקור האיסור להתחתן עמם בגויותם:

לדעת הרמב"ן (מלחמות יבמות כד:) – "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" אוסר אישות עם שבעת עממים הן בגויותם והן לאחר גיורם.

לדעת תוספות (שם, ד"ה דכתיב) – ישנם שני איסורים נפרדים:

"וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" – אוסר על חיתון עם שבעת עממים לאחר גיורם.

"כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" – אוסר אישות עם שבעת עממים בגויותם.

להרחבה: המשנה (סנהדרין ט, ו) אומרת: "הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו", והגמרא (עבודה זרה, שם) מבארת שהדברים אמורים בבעילה הנעשית בפרהסיא.

בנוסף, הגמרא (סנהדרין פב.) לומדת מן הפסוק בספר מלאכי (ב, יא-יב) שהבועל גויה חייב כרת:

בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת.

חידושי הר"ן(שם, ד"ה בית דין) מסתפק אם הפסוק מלמד שגויה נחשבת ערווה שעונשה כרת, או שמא הכרת הוא דווקא בביאה הנעשית בפרהסיא, מחמת חילול השם שבמעשה.