המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כג, יח) נאמר:

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מחלוקת הראשונים

היראים (מצוה לד) לומד מן הפסוק את איסור שפחה כנענית לישראל:

הזהיר וציווה הקדוש ברוך הוא שלא יישא ישראל שפחה ולא תינשא בת ישראל לעבד, דכתיב בפרשת כי תצא: 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל'.

היראים כותב שפירוש הפסוק אינו מופיע בגמרא, אלא מקורו בתרגום אונקלוס (שם):

לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא.

לדעת הרמב"ם (לא תעשה שנה; אישות א, ד; נערה בתולה ב, יז) – הפסוק אוסר על ביאת זנות:

משנתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר: 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות בלא קידושין – לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.

לשיטתו, איסור שפחה הוא מדברי סופרים בלבד:

והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים. (איסורי ביאה יב, יא)

נקודה לעיון: טעם היתר עבד עברי בשפחה כנענית

מן הכתוב בפרשת משפטים (כא, ד) עולה שאדון רשאי למסור לעבדו העברי שפחה כנענית.

הרמב"ם (איסורי ביאה, שם) לומד מדין זה את שיטתו, שמן התורה שפחה כנענית אינה אסורה לישראל:

שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו, שנאמר: 'אם אדוניו יתן לו אשה'.

לדעת תוספות (יבמות ע: ד"ה אלמא) – שפחה כנענית מותרת לעבד עברי, משום שהוא אינו לוקח אותה בתורת אישות אלא כחלק מעבודתו המחייבת להעמיד וולדות לאדונו:

והא דשרי בשפחה כנענית, היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה.

לדעת הרמב"ן (קידושין טז. ד"ה זאת אומרת) – עבד עברי קנוי לאדונו ב'קניין איסור', המשנה את מעמדו האיסורי. קניין זה מתירו בשפחה כנענית, אף שישראל אחר אסור בה:

שאף עבד עברי יש לרבו בו קניין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית.

להרחבה: אף שלדעת הרמב"ם איסור שפחה אינו מן התורה, הוא מביא את תרגומו של אונקלוס ולומד ממנו את חומרת האיסור:

אל יהי עוון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל, ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים. הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל 'לא יהיה קדש' ו'לא תהיה קדשה'.