המקור בתורה

בפרשת כי תצא (דברים כג, ד-ה) נאמר:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.

דברי חז"ל

המשנה (יבמות ח, ג) קובעת שהאיסור חל רק על הזכרים, ולא על הנקבות:

עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד.

התנאים (יבמות עז.) נחלקו במקור היתר הנקבות:

לפי רבי יהודה – ההיתר נלמד מלשון הכתוב:

'עמוני' – ולא עמונית, 'מואבי' – ולא מואבית, דברי רבי יהודה.

לפי רבי שמעון – ההיתר נלמד מטעם האיסור שנזכר בתורה:

רבי שמעון אומר: 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' – דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אישה לקדם.

יסוד המחלוקת

לפי רבי יהודה – האיסור ביסודו הוא על יצירת קשר עם העם העמוני והעם המואבי. לפיכך האיסור הוא רק בזכרים, שהם משמרים את הזהות הלאומית.

לפי רבי שמעון – האיסור הוא על נישואין עם צאצאי עמון ומואב, אלא שטעם האיסור שייך רק בזכרים, ולכן נקבות אינן כלולות בו.

להרחבה: הגמרא (יבמות עו:) מספרת על וויכוח בבית המדרש לגבי כשרותו של דוד המלך, כאשר ביסוד הוויכוח עמד דין נקבות מואביות. דואג האדומי רצה לפוסלו ודחה את הנימוקים להתיר מואביות, עד שבא עמשא בן יתר והכריז: