המקור בתורה
בפרשת כי תצא (דברים כג, ב) נאמר:
לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.
הפסוק מלמד שאסור לפצוע דכא וכרות שפכה לישא בת ישראל.
מחמת איסור זה, מי שנשא אישה ונעשה פצוע דכא או כרות שפכה – צריך לגרש את אשתו.
דברי חז"ל
המשנה (יבמות ח, ב) מגדירה פסולים אלו:
איזהו פצוע דכא – כל שנפצעו הביצים שלו...
וכרות שפכה – כל שנכרת הגיד.
מחלוקת הראשונים
א.היראים מונה את פצוע דכא וכרות שפכה כשני לאוין נפרדים:
פצוע דכא. הזהירה תורה עליו בפרשת כי תצא, דכתיב: 'לא יבא פצוע דכא'. (סימן כח)
כרות שפכה. הזהיר עליו הכתוב באותו פסוק עצמו, דכתיב: 'פצוע דכא וכרות שפכה' וגו'. (סימן כט)
ב.הרמב"ם מונה את שניהם כלאו אחד:
שהזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל עד שאי אפשר לו להוליד, שלא יבוא על בת ישראל. (ספר המצוות לא תעשה שס)
שלא יבוא סריס בקהל. (פתיחה להלכות איסורי ביאה)
יסוד המחלוקת
ג.לדעת היראים – האיסור מתייחס דווקא למי שמפורש בפסוק: פצוע דכא וכרות שפכה.
ד.לדעת הרמב"ם – זהו איסור כללי החל על סריס שאינו יכול להוליד.
נפקא מינה
ה.דין ניקב הגיד
לדעת הרמב"ם – פסול, משום שאינו יכול להוליד:
כללו של דבר: כל מכה שתיארע באיברי הזרע, ממה שיחייב מדע הטבע שאינו מזריע מחמת כך – הרי הוא פסול. (פירוש המשנה לרמב"ם, שם)
לדעת היראים – כשר, מכיוון שהגיד לא נכרת אינו כרות שפכה ולכן אינו בכלל האיסור:
והא דתניא... ניקב פסול... פירוש, הנולד פסול דממזר הוי, דבר ברור שאינו מוליד, אבל האדם כשר לבוא בקהל, שאינו אלא עקור ולא כרות שפכה. (יראים כט)
ו.דין פצוע דכא שיכול להוליד
לפי הרמב"ם – כשר.
לפי היראים – פסול.