מקור האיסור

בפרשת אמור (ויקרא כב, כד) נאמר:

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

המדרש בספרא (שם) לומד מן הפסוק את איסור סירוס:

אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מניין? תלמוד לומר: 'בארצכם'.

אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מניין? תלמוד לומר: 'לא תעשו' – בכל מקום שאתם.

מניין אף באדם? תלמוד לומר: 'ובכם'.

לדברי המדרש, האיסור נוהג בארץ ובחוצה לארץ, הן בבעלי חיים והן באדם.

גדר האיסור

הגמרא (שבת קיא.) קובעת שהאיסור קיים גם ב"סירוס אחר סירוס", דהיינו במי שפוגע באיברי הולדה שכבר נפגעו:

הכל מודים... במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר: 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות' – אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.

הראשונים נחלקו בטעם הדבר:

לפי הרמב"ן (שם, ד"ה הא דאמרינן) – מכיוון שהאיסור הוא בעצם הפגיעה באיברי ההולדה, אף אם אינם ראויים עוד להוליד:

ואפשר, דכיון דחייבה תורה על נותק אחר כורת אף על פי שהוא סריס גמור ואינו מוסיף כלום, כיון שעשה מעשה סירוס אסור, אף זה כן.

לפי הרשב"א (שם, ד"ה אלא) – זו גזירת הכתוב מיוחדת: התורה לא חילקה בין המצבים השונים, ואסרה סירוס בכל אופן:

דמסרס אחר מסרס גזירת הכתוב הוא, וטעמא דקרא משום דכל שכיוצא בו, כלומר בחור שכמותו מולי,ד וזה מסרסו, אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו, ולפיכך אסרו הכתוב.

יסוד המחלוקת

לפי הרמב"ן – האיסור הוא בעצם מעשה הסירוס.

לפי הרשב"א – האיסור הוא בתוצאה של מניעת יכולת ההולדה.

נפקא מינה

הגמרא (שם) אומרת שיש איסור בשתיית כוס של עקרים, אף שהאדם אינו פוגע באיברי ההולדה בידיים.

לפי הרמב"ן – נראה שהאיסור הוא מדרבנן בלבד.

וכן כותב המגיד משנה (איסורי ביאה טז, יב):

דכל היכא דלא נגע באברים ממש, לא מיחייב.

לפי הרשב"א – נראה שיש בכך איסור תורה.

וכן כותב ריא"ז (בפסקיו שבת יד, ג):

ואפילו אם שותה כוס של עקרין לעקור עצמו – חייב.

נקודה לעיון: סירוס נשים

הספרא (שם) מביא מחלוקת תנאים בעניין:

לפי חכמים – האיסור חל אף על נשים.

לפי רבי יהודה – מן התורה האיסור חל על גברים בלבד.

היראים (סימן שמב) מביא שני טעמים לכך שהאיסור אינו חל על נשים:

א.מכיוון שנשים אינן מצוות בפריה ורביה.

ב.התורה אסרה רק פגיעה באיברי ההולדה הגבריים שהם גלויים.

הטעם הראשון מתאים להבנה שהאיסור הוא במניעת יכולת ההולדה.