מקור האיסור

בפרשת נשא (במדבר ה, ה, יב-יג) נאמר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.

הברייתא (יבמות נו:) לומדת מן הפסוק, שאף שאשת ישראל נאסרת רק כאשר זינתה ברצון – אשת כהן נאסרת גם כאשר נאנסה:

'והיא לא נתפשה' – אסורה, הא נתפשה מותר. ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה – אסורה, ואי זו? זו אשת כהן. ולאו הבא מכלל עשה – עשה.

גדר האיסור

אף שמפשט דברי הברייתא נראה שאין זה לאו גמור אלא "לאו הבא מכלל עשה", הגמרא (שם) קובעת שכהן שבא על האנוסה לוקה:

לפי הלישנא הראשונה – משום טומאה ("לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן... אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד, ד)) ומשום זונה:

אמר רבא: אשת כהן שנאנסה – בעלה לוקה עליה... אף משום זונה.

לפי הלישנא השנייה – משום טומאה בלבד:

ואיכא דאמרי, אמר רבה: אשת כהן שנאנסה - בעלה לוקה עליה משום טומאה. משום טומאה אין, משום זונה לא, אלמא, באונס לא קרינא ביה זונה.

מדברי הרמב"ם(איסורי ביאה יח, ז) נראה שפוסק כלישנא הראשונה, ואילו הראב"ד(איסורי ביאה א, כב) פוסק כלישנא השנייה.

האם האיסור נמנה במניין המצוות?

היראים (סימן מה) מונה איסור זה במניין המצוות:

ציווה הקדוש ברוך הוא בפרשת נשא שאשת כהן שנבעלה באונס שאסורה לו.

שאר הראשונים אינם מונים איסור זה, מחמת דברי הגמרא שאיסור אנוסה לכהן נכלל באיסור הכללי של אשת איש שזינתה, אף שגדריו חמורים יותר.

נקודה לעיון: דין האונס אשת כהן

המשנה (סוטה ה, א) אומרת שאשת איש שנבעלה לרצון נאסרת גם לבועל:

כשם שאסורה לבעל – כך אסורה לבועל.

החלקת מחוקק(יא, ט) מסתפק אם דין זה חל גם על אשת כהן שנבעלה באונס.

ר' חיים שמואלביץ(שערי חיים כתובות יא) תולה זאת בגדר האיסור:

אם מדובר בהרחבה של איסור אשת איש שנטמאה – האיסור חל אף על הבועל.

אם זהו איסור נפרד הנובע מקדושת הכהונה – האיסור חל על הבעל הכהן בלבד.

להרחבה: בעל המאור (יבמות יד:) פוסק שלהלכה האיסור חל רק על אשת כהן שנאנסה, אך אשת ישראל שנאנסה – מותרת לכהן. הרמב"ן (מלחמות, שם) חולק וסובר שכהן אסור אף באשת ישראל שנאנסה.