מקור האיסור

בפרשת ראה (דברים יג, ז) נאמר:

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ...

הגמרא (עבודה זרה לו:) מביאה מן הפסוק רמז לאיסור ייחוד עם ערווה:

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: רמז לייחוד מן התורה מניין? שנאמר: 'כי יסיתך אחיך בן אמך' – וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה.

תוקף האיסור

הגמרא (שם) מבחינה בין שני מצבים:

א.ייחוד עם ערווה – אסור מן התורה, מכוח הפסוק הנ"ל.

ב.ייחוד עם פנויה – אסור מחמת גזירת דוד:

ייחוד דאורייתא – דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה.

האם נמנה כמצווה?

הרשב"ץ (זוהר הרקיע יא) מסתפק אם האיסור נמנה במניין המצוות, או שהוא פרט בתוך איסור עריות:

וצריך לעיין איסור ייחוד עריות שהוא מן התורה... אם היא מצווה מיוחדת בלאו הבא מכלל עשה, ממה שדרשו... מכתוב 'כי יסיתך אחיך בן אמך', או חלק מחלקי מצוות איסורי עריות.

לדעת ספר החינוך (מצוה קפח) – האיסור נכלל באיסור הכללי של קירבה לעריות:

שלא להתעדן באחת מכל העריות... ואפילו בלא ביאה... ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במצווה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, שהייחוד לגלות ערווה הוא גורם.

הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ב) כותב שהאיסור הוא "מפי הקבלה", כלומר שמקורו מפי הגבורה אך אינו מפורש בכתוב:

ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה.