מקור האיסור

בפרשת כי תצא (דברים כג, י-יא) נאמר:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.

הגמרא (עבודה זרה כ:) לומדת מן הפסוק שאסור להרהר בענייני תשמיש:

'ונשמרת מכל דבר רע' – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

הגמרא (שם) מוסיפה שמטעם זה אסור להסתכל בדברים המביאים לידי הרהור:

'ונשמרת מכל דבר רע' - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אישה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה.

האם מדובר באיסור תורה?

לפי תוספות,רבנו יונה והסמ"ק – מדובר באיסור תורה:

האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא. (תוספות עבודה זרה כ: ד"ה שלא)

ואסור להרהר באשה מן התורה ואפילו היא פנויה. וחמור בפנויה ההרהור ממגע, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר: 'ונשמרת מכל דבר רע'.(אגרת התשובה לרבנו יונה כ)

שלא יהרהר ביום, דכתיב: 'ונשמרת מכל דבר רע'. (סמ"ק כד)

לפי היראים (סימן מה) – הדרשה היא אסמכתא ומדובר באיסור דרבנן:

ועוד הזהירונו רבותינו שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא ד'ונשמרת מכל דבר רע', שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

נקודה לעיון: מהות איסור הרהור

מן הדרשה משמע שהרהור נאסר כדי שלא יבוא האדם לידי קרי בלילה, וכן כותב רש"י (שם, ד"ה ונשמרת):

'ונשמרת מכל דבר רע' - וסמיך ליה 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה', וקא מזהר ליה להישמר שלא יבוא לידי כך.

אמנם הרמב"ם אינו מביא את הדרשה, ומדבריו נראה שההרהור אסור מצד עצמו:

וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור. (איסורי ביאה כא, יט)

וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו. (פירוש המשנה סנהדרין ז, ד)

ובאנשים מגונה שיושיט ידו אל האמה... לפיכך קילל את העושה כן שתקצץ ידו, מלמד על תיעוב עוררות התאוות זולתי בשעת צורך המהלכים הטבעיים. (פירוש המשנה נדה ב, א)

הדברים קשורים לתפיסתו העקרונית של הרמב"ם (שמונה פרקים ד; מורה נבוכים ג, ח; שם, לה; שם, מט), שלפיה אחת ממטרות התורה היא להרחיק את האדם מתאוות הגוף.

לפיכך, אף שלדעת הרמב"ם אין איסור תורה מפורש על הרהור, יש בו חומרה יתרה, שמחמתה אמרו חז"ל (יומא כט.): "הרהורי עבירה קשו מעבירה":

ואמנם המשגל איני צריך לאמר בו יותר... ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל... כבר ידעת אומרם: הרהורי עבירה קשין מעבירה. (מורה נבוכים ג, ח)

להרחבה: האגרות משה (אבן העזר א סט) טוען שקיימים שני איסורי הרהור נפרדים:

א."וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – איסור הרהור מחשש לטומאה בלילה.

ב."וְלֹא תָתוּרוּ... וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – איסור הרהור בעשיית עבירה של זנות.

בין האיסורים יש שני הבדלים עיקריים:

א.האיסור הראשון חל על גברים בלבד, ואילו השני – גם על נשים.

ב.האיסור השני חל רק על הרהור באישה שביאתה נאסרה, ואילו האיסור הראשון אוסר כל הרהור העלול להביא את האדם לידי טומאה.

הדברים אינם מתיישבים עם שיטת הרמב"ם, שלפיה ההרהור אסור מצד עצמו, והם תלויים בשיטות הראשונים (שראינו אתמול) בהבנת מהות איסור "וְלֹא תָתוּרוּ": האם האיסור הוא סייג מפני איסור גילוי עריות, או שיש איסור בעצם ההסתכלות בנשים לשם זנות.