מקור האיסור

הגמרא (נדה יג.) מפליגה בחומרת הוצאת זרע לבטלה:

דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה... רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים... רב אסי אמר: כאילו עובד עבודה זרה.

הגמרא (שם יג:) מוסיפה:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'ידיכם דמים מלאו' – אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: 'לא תנאף' – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל.

גדר האיסור

הסמ"ק (מצוה רצב) מונה את האיסור במניין המצוות, ומקורו ב"לֹא תִנְאָף":

שלא להשחית זרע, כדכתיב: 'לא תנאף'.

לדבריו, הוצאת זרע לבטלה אסורה משום שיש בה פן של גילוי עריות.

לפי רבנו תם (ספר הישר קסו; תוספות סנהדרין נט: ד"ה והא) – האיסור נובע ממצוות פריה ורביה:

דמי שמצווה על פריה ורביה, מצווה שלא להשחית זרע. (תוספות)

לפי הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין ז, ד) – האיסור נובע מהחובה להימנע מהרהור עבירה ושקיעה בתאוות הגוף:

וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת, ומוציא שכבת זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור.

שו"ת פני יהושע (ב, מד) כותב שלשיטתו האיסור הוא מדרבנן בלבד.

נפקא מינה

לפי רבנו תם – אישה אינה מוזהרת על השחתת זרע, מכיוון שאינה מצווה בפריה ורביה:

והאישה... לא הוזהרה אהשחתת זרע, כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה. (תוספות יבמות יב: ד"ה שלש)

לפי רוב הראשונים – איסור השחתת זרע אינו קשור למצוות פריה ורביה, ולכן גם נשים מוזהרות בו:

אין דינו של הרב ז"ל נראה לי, שאף על פי שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה. (רמב"ן נדה יג.)

נקודה לעיון: שני דינים

האגרות משה (אבן העזר א, ע) טוען שקיימים שני איסורים נפרדים:

א.השחתת הזרע.

ב."ניאוף ביד וברגל".

לפיכך, לדעתו, הנצרך להוציא זרע לשם בדיקה רפואה – אף שאין בכך איסור השחתת זרע, עדיין יש להימנע לעשות זאת בדרך של "ניאוף ביד וברגל".

עם זאת, מדברי הסמ"ק דלעיל עולה שלא כדבריו, אלא שכל הוצאת זרע אסורה משום "ניאוף ביד וברגל".

להרחבה: השולחן ערוך (אבן העזר כג, א) כותב ש"עוון זה חמור מכל עבירות שבתורה", ומקור דבריו בספר הזוהר (פרשת ויחי דף ריט:). אמנם הבית שמואל (שם, א) מביא בשם ספר חסידים (סימן קעו) שמי שמתיירא שייכשל באיסור עריות – מוטב שיוציא זרעו לבטלה. לפי זה כותב הבית שמואל, שדברי הזוהר הם "לאו דווקא". כן עולה גם מדברי הרמב"ם (פירוש המשנה, שם), שדברי חז"ל ביחס חומרת האיסור נועדו כדי "לירא ולהפחיד" מלעשות זאת – בשל שכיחות האיסור, וכדי שלא יפנה האדם את מחשבתו לעבירה.