איסורי עריות ופסולי חיתון

רוב איסורי הביאה מופיעים בתורה בשתי פרשות:

בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) – איסורי העריות.

פרשת כי תצא (דברים כג, ב-ט) – פסולי חיתון.

בין האיסורים יש שלושה הבדלים מרכזיים:

א.העונש:

באיסורי העריות – כרת.

בפסולי חיתון – לאו בלבד.

ב.תפיסת קידושין:

באיסורי העריות אין תפיסת קידושין.

בפסולי חיתון יש איסור, אך הקידושין תופסים.

ג.ממזרות:

הנולד מערווה הוא ממזר.

הנולד מפסולי חיתון אינו ממזר.

אפשר להבין שההבדלים אלו נובעים מחומרת איסורי העריות, אולם האחרונים (שערי יושר א, יא; קובץ הערות ג, ג-ד) ביארו שההבדל נובע מאופיים השונה של שני האיסורים:

פרשת העריות מלמדת שאין כלל מושג של אישות עם ערווה; אין זו אישות אלא תועבה המטמאת את הארץ:

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. (ויקרא יח, כז)

לפיכך, ביאה על ערווה מחייבת כרת, אין תפיסת קידושין והוולד הוא ממזר (כלומר תוצר של מציאות שאינה אפשרית).

לעומת זאת, בפסולי חיתון יש מושג של אישות, אלא שהתורה הטילה עליו איסור.

לפיכך, בביאה על פסולי חיתון יש לאו בלבד, יש תפיסת קידושין והוולד אינו ממזר.

דין ביאה ללא קידושין

באיסור עריות – האיסור קיים בעצם הביאה על הערווה.

לגבי פסולי חיתון נחלקו הראשונים:

לפי הרמב"ם (איסורי ביאה טו, ב) – חיוב המלקות הוא רק בביאה שלאחר קידושין.

לפי הראב"ד (שם)והרמב"ן (קידושין עח.) – יש חיוב מלקות בכל ביאה.

מדברי הרמב"ם עולה הבחנה נוספת בין עריות לפסולי חיתון:

בערווה – האיסור הוא בעצם מעשה הביאה.

בפסולי חיתון – האיסור אינו במעשה הביאה מצד עצמו, אלא בקיום קשר אישות עמם, שכן בכך הוא גורם שהפסול "יָבֹא... בִּקְהַל ה'".

האסורות לכהונה

בפרשת אמור (ויקרא כא, ז-טו) מופיעה קבוצת איסורים נוספת – נשים האסורות לכהונה:

איסור זונה, חללה וגרושה לכהן הדיוט.

איסור אלמנה לכהן גדול.

מדברי הראשונים עולים שני הבדלים בין איסור זה לאיסור פסולי חיתון:

א.המגיד משנה (איסורי ביאה יז, ב) כותב שהאיסור לכהונה הוא דווקא בביאה שלאחר קידושין (בדומה לשיטת הרמב"ם), ואילו בפסולי חיתון האיסור הוא בכל ביאה (בדומה לשיטת הראב"ד). לשיטתו, באיסורי כהונה האיסור הוא בקיום קשר האישות עמן, ואילו בפסולי חיתון האיסור הוא בעצם מעשה הביאה.

ב.לדעת בעל היראים (ברשב"א נדרים צ: ד"ה חזרו) – בניגוד לאיסור חיתון עם פסולים, שחל באופן שווה על האיש ועל האישה, איסור החיתון עם הפסולות לכהונה חל על הכהן בלבד. אלא שכאשר האיש מוזהר – התורה החילה איסור גם על האישה שלא תחטיא את האיש. לפיכך, כאשר הכהן אינו מוזהר (כגון כשאינו נדרש להאמין לאשתו שנטמאה) – גם על האישה אין איסור.

הרהורי עבירה

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לה; שם, מט) כותב שטעם איסורי ביאה הוא שהאדם ימעט את עיסוקו בעניינים אלו ולא ישקע בתאווה זו.

על פי תפיסתו זו, הרמב"ם (שם, ח) סובר שיש חומרה יתרה בעצם ההרהור בענייני ביאה, שכן מן האדם נדרש לעסוק במושכלות ולא להיות שקוע בתאוות הגוף. על יסוד זה הרמב"ם מבאר את אזהרותיהם של חכמים שלא להרהר בעניינים אלו ולא להוציא זרע לבטלה.

הרמב"ם אף חותם את הלכות איסורי ביאה בניגוד שבין העיסוק בחכמה לבין השקיעה בתאוות הגוף:

גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: 'אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'.(איסורי ביאה כב, כא)

התפיסה שיש איסור בעצם ההרהור עולה גם מדברי הסמ"ק (מצוה ל), הסובר שקיים איסור בעצם ההסתכלות בנשים לשם זנות. אמנם מדברי ראשונים רבים נראה שהרהור אינו אסור מצד עצמו, אלא מפני שהוא עלול להכשיל את האדם באיסור עריות או להביאו לידי הוצאת זרע לבטלה.