מקור המצווה

בפרשת שמיני נאמר:

...זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. (ויקרא יא, ב-ג)

לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. (שם, מז)

ובפרשת קדושים (ויקרא כ, כה) נאמר:

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה...

האם מדובר במצווה?

הרמב"ם (מניין המצוות הקצר, עשה קמט) מונה את בדיקת הסימנים כמצוות עשה:

לבדוק בסימני בהמה, שנאמר: 'זאת החיה אשר תאכלו מכל' וכו'.

לדעת הראב"ד (שם) – אין מצווה בעצם הבדיקה, אלא הפסוק מלמד על איסור אכילת בהמה שאין בה סימני טהרה:

אמר אברהם: כל 'לבדוק' 'לבדוק' אין להם טעם, אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה.

הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ו) מבאר שמטעם זה בה"ג לא מנה מצווה זו.

גדר המצווה

המפרשים נחלקו בהבנת שיטת הרמב"ם:

לפי החינוך (מצוה קנג) – המצווה היא לבדוק את סימני הבהמה לפני אכילתה:

שנצטווינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם... ועובר עליה ולא בדק... אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל – ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין.

לפי רבי אברהם בן הרמב"ם (מעשה ניסים י) – אין זו מצווה חיובית אלא דין: רק בהמה בעלת סימני טהרה מותרת באכילה:

הכוונה בבדיקת הסימנין להתיר אלה שימצאו בהם ולאסור אלה שלא נמצא בהם, ואין לבדיקה הזאת תכלית אחר כלל.

לפי הצפנת פענח (מאכלות אסורות א, א) – יש מצווה בעצם ידיעת סימני הטהרה, אף שלא לשם אכילה:

אך באמת מכאן מבואר... דהידיעה בעצמה הוא מצווה.

דבריו מבוססים על הנאמר במדרש בספרא(שם) ביחס לציווי "לְהַבְדִּיל":

לא בלבד השונה, אלא ביודע אי זה טמא ואי זה טהור.

נקודה לעיון: היתר בשר על פי רוב

לדעת תוספות (חולין סג: ד"ה עופות) – ניתן להתיר בשר שיש ספק בסימניו על סמך רוב.

הריב"ש (סימן קצב) חולק, וסובר שההיתר צריך להיות דווקא על פי סימנים, ולכן אין להתיר בשר על סמך רוב:

כיון שהתורה ציוותה לבדוק בסימנין... על כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהן ואפילו הוא מיעוטא.

דברי הריב"ש מבוססים על שיטת ספר החינוך, שלפיה יש מצווה להתיר בשר דווקא על פי סימנים.

הזכר יצחק (א, פ) מחדש שלפי הריב"ש, האוכל בשר על סמך רוב ללא בדיקת הסימנים – מבטל עשה אך אינו עובר בלאו:

הנה מה שחידש הריב"ש דבמקום שיש דין בדיקה לא אזלינן בתר רוב וכל זמן שלא בדק אסור, נראה פשוט דרק איסור עשה יש כאן שעבר על עשה ולא בדק, אבל בלאו דאיסור טמאים לא עבר, שלגבי הלאו סמכינן על דין רוב שבמציאות לא היה ממין טמא.