המקור בתורה

בפרשת שמיני (ויקרא יא, ג-ז) נאמר:

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה, אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.

וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם.

וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם.

בפסוקים אלו האיסור נאמר על הבהמות שיש להם חלק מסימני הטהרה:

הגמל, השפן והארנבת – מעלים גרה ואינם מפריסי פרסה.

החזיר – מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.

דברי חז"ל

המדרש בספרא (שם) לומד ב"קל וחומר" שיש איסור גם באכילת שאר הבהמות הטמאות:

אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מניין? ודין הוא: ומה אילו שיש בהם סימני טהרה, הרי זה בלא תעשה על אכילתן; ושאין בהם סימני טהרה אינו דין שיהו בלא תעשה על אכילתם? נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.

מחלוקת הראשונים

הרמב"ן (ויקרא יא, ג) כותב שדברי הספרא אינם מתיישבים עם הכלל "אין מזהירין מן הדין":

ולשון ספרא... אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד... שאין מזהירין מן הדין.

לשיטתו, איסור שאר הבהמות הטמאות נובע מן הפסוק עצמו, שכן התורה מלמדת שכל בהמה שחסר לה אחד מסימני הטהרה – בכלל האיסור:

והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה, ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה, אין צורך לקל וחומר כלל.

הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה קלב; מאכלות אסורות ב, א) מביא את דברי הספרא, וסובר שאיסור שאר הבהמות הטמאות הוא מכוח "קל וחומר":

שאר בהמה טמאה לא בא עליה לאו בביאור... ואמנם נאסר לנו שאר בהמה וחיה טמאה ואנו חייבין על אכילתן מלקות בקל וחומר. (ספר המצוות)

הרמב"ם מבאר שאף ש"אין מזהירין מן הדין", כאן הקל וחומר הוא "גילוי מילתא בעלמא", כלומר גילוי על כוונת התורה לכלול גם בהמות שאין להן כלל סימני טהרה:

זה הקל וחומר אמנם הוא לגלויי מילתא בעלמא... ולפיכך כל מי שיאכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה... לוקה מדאורייתא. (שם)

יסוד המחלוקת

לפי הרמב"ן – העובדה שבהמה אינה שוסעת שסע או אינה מעלה גרה היא סיבת טומאתה; ממילא כל בהמה החסרה בסימנים אלו נכללת באיסור.

לפי הרמב"ם – הסימנים שבתורה אינם סיבת האיסור אלא סימני זיהוי בלבד:

דע שסימנים אלה... אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, אלא הם סימנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין מין משובח למין מגונה. (מורה נבוכים ג, מח)

לפיכך, האיסור המפורש מתייחס לבהמות שיש להן סימן טומאה אחד, ואילו שאר הבהמות הטמאות נכללות באיסור מכוח ה"קל וחומר".

נקודה לעיון: האם ייתכן חילוק בכשרות באותו המין בין הזכר לנקבה?

הגמרא (חולין סב:) אומרת:

אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא – אסירא, תרנגולתא דאגמא – שריא.

בעלי התוספות נחלקו בהבנת הדברים:

לפי תוספות בחולין (שם, ד"ה תרנגולתא) – מדובר בשני מינים שונים, שכן לא ייתכן שבמין אחד הזכר יהיה אסור והנקבה מותרת:

אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכל היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם הקרואים כך, ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שווין.

לפי תוספות בנידה (נ: ד"ה תרנגולתא) – מדובר במין אחד: הזכר אסור משום שיש לו סימני טומאה, והנקבה מותרת משום שיש לה סימני טהרה:

הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה, ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור, שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא על ידי סימני טומאה.

ר' אלחנן וסרמן (קובץ שמועות חולין כז) מבאר שנחלקו במשמעות הסימנים:

לפי תוספות בחולין – הסימנים הם סימן למין טהור, ולכן כל הנולד ממנו טהור, ללא הבדל בין זכר לנקבה.