המקור בתורה

בפרשת שמיני (ויקרא יא, יג-כ) מונה התורה עשרים וארבעה עופות שאכילתם אסורה:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם, אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה. וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ. אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף, וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף. וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם. וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ, וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף.

בפרשת ראה (דברים יד, כ) מוסיפה התורה:

כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.

המדרש בספרי (שם) כותב שזו מצוות עשה:

'כל עוף טהור תאכלו' – מצוות עשה.

סימני טהרת העוף

בניגוד לבהמות, בעופות התורה אינה מפרטת סימני טהרה אלא מונה את רשימת העופות הטמאים.

הגמרא (חולין סג:) מבארת שהטעם לכך הוא: "שעופות טהורין מרובין על הטמאין":

תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין, לפיכך מנה הכתוב בטמאין.

עם זאת, המשנה (חולין ג, ו) מביאה סימני טהרה גם בעופות:

וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס – טמא. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף – טהור.

מחלוקת הראשונים

לדעת רש"י (חולין סא. ד"ה נשר) – כל העופות מלבד המפורשים בתורה הם טהורים, והסימנים שבמשנה נועדו רק כדי לזהות את העופות שנמנו בתורה:

דאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד האמורין כאן, וכדתניא לקמן: 'לפיכך מנה הכתוב הכתוב בטמאים'.

לדעת תוספות (שם, ד"ה מה) – רשימת העופות שבתורה מלמדת על סימני הטהרה, אך ייתכן שיש עופות טמאים נוספים:

פירש רש"י... שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד האמורין בתורה, כדקתני לקמן... ואין זה ראיה, דדילמא הכי קאמר: לפיכך מנה הכתוב בטמאים, משום דעל ידי כ"ד אלו וסימניהון נוכל להכיר כל הטמא שבעולם, אבל אם היה בא למנות בטהורים היה צריך למנות יותר.

נקודה לעיון: סימני העוף – סימן או סיבה?

אתמול ראינו מחלוקת בין בעלי התוספות ביחס לסימני הטהרה:

לפי תוספות בחולין (חולין סב: ד"ה תרנגולתא) – הסימנים הם רק סימן שמדובר במין טהור.

לפי תוספות בנידה (נ: ד"ה תרנגולתא) – הסימנים הם הסיבה לטומאה ולטהרה.

הצפנת פענח (מאכלות אסורות א, א) טוען שיש הבדל בין סימני בהמות לסימני עופות:

דיש נפקא מינה לבין סימני בהמה לסימני עוף, דגבי בהמה הסימנים הוא הטהרה שלה מחמת גזירת הכתוב... אבל סימני עופות... זה רק הוה סימן איזהו הטהור.

לדבריו, בבהמות – הסימנים הם גזירת הכתוב הקובעת את הטהרה; ואילו בעופות – הסימנים משמשים רק כסימן לזיהוי המין הטהור.

דבריו מתאימים לשיטת רש"י, שלפיה הטומאה נקבעת על פי רשימת העופות שבתורה, והסימנים הם אמצעי זיהוי בלבד. לעומת זאת, לפי תוספות, אין מקום לחלק בין עופות לבהמות, וייתכן שגם בעופות הסימנים הם סיבת הטומאה והטהרה.

להרחבה: הגמרא (חולין סג:) אומרת: "עוף טהור נאכל במסורת", ומכך לומד רש"י(סב: ד"ה חזיוה) שלמעשה אין לסמוך על הסימנים בלבד, אלא יש לאכול רק עוף שיש לנו עליו מסורת.

השולחן ערוך (יורה דעה פב, ג) מביא שיש מתירים אכילת עופות על סמך סימנים מסוימים, אך הרמ"א (שם) אוסר באופן גורף אכילת עוף שאין מסורת ברורה על כשרותו:

ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. וכן נוהגין ואין לשנות.

כף החיים (שם, כט)כותב שגם בני ספרד קיבלו על עצמם חומרה זו.