המקור בתורה

בפרשת שמיני (יא, ט-יב) מגדירה התורה אלו דגים מותרים באכילה:

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

מן הפסוקים עולה, שגם ביחס לדגים יש גם עשה וגם לא תעשה, ואכן הרמב"ם(עשה קנב; לא תעשה קעג) מונה אותם כשתי מצוות נפרדות:

לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור...

שלא לאכול דגים טמאים.

מדוע הזכירה התורה שני סימנים בדגים?

המשנה (נידה ו, ט) קובעת שכל דג שיש לו קשקשת, יש לו גם סנפיר:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת.

לפי זה שואלת הגמרא(חולין סו:; נידה נא:) מדוע התורה אינה מסתפקת בסימן של קשקשת:

ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר?

הגמרא מתרצת:

אמר רבי אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר.

הראשונים נחלקו בהבנת תירוץ הגמרא:

לפי המאירי (חולין שם, ד"ה קשקשת) – הסימן העיקרי הוא קשקשת, והתורה כתבה סנפיר רק כדי ללמדנו שלכל דג שיש קשקשת יש גם סנפיר:

קשקשת הוא הסימן המובהק, שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ואחר שכן הכל תלוי בקשקשת, לא נכתב סנפיר אלא... להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר אחר.

הגדרה זו מונעת טעות, והיא מלמדת שאי אפשר להכשיר דג שאין לו סנפיר, שכן בהכרח גם קשקשת אין לו.

לפי הריטב"א (נידה שם, ד"ה יגדיל) – התורה מלמדת אותנו שהטהרה תלויה בשני הגורמים: גם בסנפיר וגם בקשקשת:

פירוש, דלסמוך ודאי בקשקשת סגי לן, ומיהו כתב רחמנא סנפיר...ואולי הוא גם כן גורם טהרתו, ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

דברי הריטב"א מבוססים על ההבנה שסימני הטהרה אינם אמצעי זיהוי בלבד, אלא הם עצמם סיבת הטומאה והטהרה.