דברי התורה

כפי שראינו בעבר, התורה מבדילה בין בעלי החיים הטמאים והטהורים:

בבהמות ודגים – התורה נותנת סימנים המבדילים בין טמא לטהור.

בעופות – התורה מפרטת את רשימת העופות הטהורים.

לגבי חגבים – התורה משלבת בין שני הדברים:

בתחילה מפרטת התורה את סימני הטהרה:

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע, שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע, אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. (ויקרא יא, כ-כא)

לאחר מכן מפרטת התורה את רשימת החגבים הטהורים:

אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. (שם, כב)

מחלוקת התנאים

לפי תנא דבי רב (חולין סה.)– התורה מתירה לאכילה רק את החגבים המפורטים בפסוק:

תנו רבנן, 'את אלה מהם תאכלו את הארבה' וגו', 'ארבה' - זה גובאי, 'סלעם' - זה רשון, 'חרגול' - זה ניפול, 'חגב' - זה גדיאן. מה תלמוד לומר 'למינו' 'למינהו' 'למינהו' 'למינהו' ד' פעמים? להביא ציפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והערצוביא, והרזבנית.

לפי תנא דבי רבי ישמעאל (חולין סה:) – התורה מתירה כל חגב שיש לו סימני טהרה:

לא ראי ארבה כראי חרגול, ולא ראי חרגול כראי ארבה, ולא ראי שניהם כראי סלעם, ולא ראי סלעם כראי שניהם, הצד השווה שבהן: שיש לו ד' רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו – אף כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו.

נקודה לעיון: האם נדרש שיהיה "שמו חגב"?

המשנה (חולין ג, ז) נוקטת בשיטת תנא דבי רבי ישמעאל, ומביאה שרבי יוסי מוסיף תנאי:

ובחגבים – כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב.

הראשונים נחלקו בשתי שאלות ביחס לדברי רבי יוסי:

א.האם דבריו שנויים במחלוקת:

לדעת הרי"ף (חולין כג.) – תנא קמא חולק על רבי יוסי, ולהלכה אין צורך ש"שמו חגב".

לדעת תוספות (חולין סה. ד"ה רבי) – אין מחלוקת, ולכן להלכה נדרש שיהיה "שמו חגב".

ב.האם תמיד נדרש שיהיה "שמו חגב":

לדעת הרא"ש (חולין ג, סו) – רק מי ש"שמו חגב" מותר באכילה:

אפילו חגב הבא בארבע סימנים אין לאוכלו אלא במסורת, עד שיהא מקובל ששמו חגב.

לדעת הרמב"ם (פירוש המשנה, שם) – הדרישה ל"שמו חגב" חלה רק כאשר ראשו של החגב ארוך ויש לו זנב:

ואפילו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר, והוא שיהא שמו חגב... אבל אם נמצאו בו סימנים אלו עם הצורה הזו ולא היה שמו חגב... אינו מותר באכילה.

להרחבה: הט"ז (יורה דעה פה, א) כותב: "ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב, אפילו בידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן", וערוך השולחן (שם, ה) מוסיף: "ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלין בו חגבים". אמנם כף החיים (שם, ו) כותב: "והרבה מקומות יש בספרד שאוכלין אותו... וכן המנהג בתימן שאוכלין אותו, ואם כן התימנים ההולכים לעיר אחרת... מותר לאוכלם על פי המסורת שיש בידם".