המקור בתורה
בפרשת שמיני (ויקרא יא, מא-מד) נאמר:
וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם, שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. (ויקרא יא, כג)
וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל.
כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם.
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.
כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
ובפרשת ראה (דברים יד, טו) נאמר:
וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם, לֹא יֵאָכֵלוּ.
דברי הגמרא
הגמרא (מכות טז:) קובעת שעל אכילה אחת אפשר להתחייב בכמה מלקויות:
אמר אביי: אכל פוטיתא (=שרץ המים) – לוקה ארבעה. נמלה – לוקה חמש, משום 'שרץ השורץ על הארץ'. צרעה – לוקה שש, משום 'שרץ העוף'.
מחלוקת הראשונים
לדעת הרמב"ם (לא תעשה קעה-קעט)– יש חמישה איסורים נפרדים:
א.איסור אכילת שרץ העוף:
שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר: 'כל שרץ העוף טמא הוא לכם'.
ב.איסור אכילת שרץ הארץ (=שרצים שנולדו מזכר ונקבה):
שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר: 'וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא'.
ג.איסור אכילת רמש הארץ(=שרצים שנולדו מן העיפוש):
שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר: 'ולא תטמאו את נפשותיכם'.
ד.איסור אכילת תולעי הפירות:
שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר: 'וכל השרץ השורץ על הארץ' וגו'.
ה.איסור אכילת שרץ המים:
שלא לאכול שרץ המים, שנאמר: 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ' וגו'.
לפיכך, כאשר אדם אוכל שרץ שיש בו תכונות שונות – הוא עובר על כמה איסורים ולוקה על כל אחד מהם.
לדעת הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ט) – האזהרות השונות אינן מלמדות על לאוין נפרדים לכל סוגי השרצים. אף על פי כן, מאחר שבאיסור שרצים נאמרו אזהרות רבות – האוכל חייב מלקות על כל אזהרה ואזהרה:
והמלקיות בפוטיתא ונמלה מפני כפל הלאוין בשם אחד הוא.
יסוד המחלוקת
לפי הרמב"ם – מעשה העבירה הוא המחייב מלקות, ולכן אין מקום לחייב כמה מלקויות על מעשה עבירה אחד, אלא אם כן יש בו כמה איסורים נפרדים.
לפי הרמב"ן – עצם המראת הציווי היא המחייבת מלקות. לכן, כאשר יש כמה ציוויים – יש לחייב מלקות על כל אחד מהם:
לפי דעתי עיקר מחלוקתם... אם לוקין באיסור אחד שני מלקיות אם לא.
שהרמב"ם ז"ל כתב... שלא נלקה לעולם על עבירה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין... ומצד השורש הזה... היה לו לדחוק בפירוש אותה שמועה... ולכן יאמר הוא שהבריה שיחייבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין...
והרמב"ן ז"ל לא נצטרך לכל זה, כי הוא יסבור שיש לנו ללקות על איסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה. (החינוך קסד)
נקודה לעיון: שרצים שלא פרשו
הגמראמגדירה שיש שרצים שאינם בכלל האיסור:
א.אין איסור באכילת שרצים שנוצרו במים שבכלים ולא פרשו משם:
'את זה תאכלו מכל אשר במים' וגו' – בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול, דלית ליה לא תיכול; הא בכלים, אף על גב דלית ליה – אכול. (חולין סו:)
ב.אין איסור באכילת שרצים שנוצרו בפירות ולא פרשו מהם:
'על הארץ' – להוציא את הזיזין שבעדשים, ואת היתושים שבכליסים, ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות. (חולין סז:)
הראשונים נחלקו בהבנת דינים אלו:
לפי הרשב"א (חולין סז. ד"ה וקשקשת) – שני הדינים נובעים מעיקרון אחד: האיסור קיים רק בשרצים ששרצו על הארץ.
לעומת זאת, לפי הרמב"ם (לא תעשה קעח; מאכלות אסורות ב, יד-יז) – אלו שני דינים נפרדים:
גם שרצים שבמים שבכלים נחשבים "שרץ המים", אלא שהתורה חידשה בהם היתר מיוחד.
שרצים שנוצרו בפירות ולא פרשו אינם נחשבים "השרץ השורץ על הארץ", ולכן אינם בכלל האיסור.
להרחבה: ערוך השולחן (יורה דעה פד, לו) כותב, שמכיוון ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", שרצים זעירים שהעין אינה שולטת בהם אינם בכלל האיסור. עם זאת, האיסור חל על כל מה שהעין יכולה לראות – גם כאשר מדובר בשרצים שקשה להבחין בהם, והם נראים רק בהסתכלות מאומצת באור.