מחלוקת הראשונים

הראשונים נחלקו אם אכילת אדם אסורה מן התורה:

לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ב, ג) – אף שאין על כך לאו, אכילת אדם אסורה באיסור עשה:

האדם... אינו מכלל מיני חיה... לפיכך אינו בלא תעשה... אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן: 'זאת החיה אשר תאכלו', הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה – עשה.

לדעת הראב"ד (שם)והרמב"ן (ויקרא יא, ג) – אין איסור תורה באכילת אדם:

והרב רבי משה אמר... 'אותה תאכלו' – ולא אדם, ובשרו וחלבו בעשה. ולא מצינו שידרש כן לרבותינו... ואין הדבר כן... והן מותרין. (רמב"ן)

לדעת הרא"ה (כתובות שם, ד"ה ת"ר) – אכילת אדם אסורה בלאו של בהמה טמאה:

אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא, ואיסורו בלאו, דהא אתי מדינא מבהמה טמאה.

יסוד המחלוקת

הגמרא (כתובות ס.) קובעת שאין איסור בדם האדם וחלב היוצא ממנו:

יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא... תלמוד לומר: 'את הגמל כי מעלה גרה הוא' – הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור... הוא טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור... ואמר רב ששת: אפילו מצוות פרישה אין בו.

הראב"ד (שם) והרמב"ן(שם) מוכיחים מכאן מותר: אם בשר האדם היה אסור גם היוצא ממנו היה צריך להיות אסור, מדין "היוצא מן הטמא – טמא". העובדה שדם וחלב מותרים מלמדת שגם הבשר עצמו אינו אסור:

והרב רבי משה אמר שהוא למעט בשר האדם... ואין הדבר כן, שבפירוש אמרו חכמים בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצות פרוש מדבריהם אין בו, ואם היה בשרו אסור, כל היוצא מן הטמא – טמא. (רמב"ן)

לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ג, א-ב) – דין "היוצא מן הטמא – טמא" חל רק על איסורים שיש בהם לאו:

כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה... חלב האדם מותר באכילה. אף על פי שבשר האדם אסור באכילה, כבר ביארנו שהוא בעשה.

לדעת הרא"ה (שם) – היתר חלב האדם ודמו נלמד מדרשה מיוחדת המתירה אותם במפורש, אף על פי שבשר האדם עצמו אסור:

ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור, היכי שרינן דמו... יש לומר... דהדר מיעטיה רחמנא הכא למישריה לגמרי.

נקודה לעיון: איסור "אבר מן החי" בבשר אדם

לדעת הריטב"א (כתובות שם, ד"ה ולענין) – בשר אדם מן החי אסור משום "אבר מן החי":

לא משכחת בשר מהלכי שתים להיתרא, דאי בעודו חי – הא איכא משום אבר מן החי, ולא אשכחן דשרא לן מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים; ואי לאחר מיתה – הא אסור בהנאה.

לעומת זאת, לדעת הרשב"א (א, שסד) – איסור "אבר מן החי" אינו חל באדם: האיסור נאמר רק בבעלי חיים שטעונים שחיטה, ואינו אדם אינו בכלל זה, ולכן האיסור אינו שייך בו:

וכיון דמהלכי שתים אינן טעונין שחיטה, אף איסור בשר מן החי ואבר מן החי אינו נוהג בהן.

להרחבה: הראי"ה קוק (חזון הצמחונות והשלום, ד) מסביר שהתורה לא כתבה איסור מפורש על אכילת אדם, משום שאין צורך בכך – לאדם יש דחייה טבעית ממעשה זה, והוא נאמר כאילו נאמר במפורש.