המקור בתורה

בפרשת ראה (דברים יד, כא) נאמר:

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה.

דברי חז"ל

המשנה (חולין ב, ד) מלמדת שכל בהמה שלא נשחטה כראוי – דינה נבלה:

כל שנפסלה בשחיטתה – נבלה.

הסברי הראשונים

לפי ריצב"א (בתוספות שבועות כד. ד"ה האוכל) – בעיקרון כל בהמה מתה היא נבלה, אלא שהתורה לימדה ששחיטה כשרה מתירה את האיסור:

'וזבחת' לא אתא לאסור, דבלאו הכי אסורה... באיסור נבילה; אלא בא להתיר את האסור, ופירש לך דבשחיטה שריא ולא בנחירה.

לפי ספר החינוך – נבלה היא דווקא בהמה שמתה מאליה, והמשנה חידשה שגם בהמה שלא נשחטה כדין נחשבת כמי שמתה מאליה:

שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר: 'לא תאכלו כל נבלה'. (מצוה תעב)

וזה ששנינו: 'כל שנפסלה בשחיטתה נבלה' – אין העניין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה... אבל בעל המשנה בא ללמד שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה. (מצוה תנא)

יסוד המחלוקת

לדעת ריצב"א – מצוות שחיטה מתירה את הבהמה ומסירה ממנה שם "נבלה".

לדעת החינוך – מצוות שחיטה מחדשת שדין בהמה שלא נשחטה כדין כ"נבלה".

נקודה לעיון: "נבלה מחיים"

הרמב"ם (שחיטה ג, יט) קובע שיש מצבים שבהם הבהמה נעשית "נבלה מחיים":

אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה – הרי זו נבלה מחיים, ואין השחיטה מועלת בה.

האחרונים נחלקו בביאור דבריו:

לפי הש"ך (נקודות הכסף לג, ג) – הכוונה היא שהשחיטה אינה מפקיעה ממנה שם "נבלה", אך איסור נבלה חל רק לאחר המיתה.

לפי התבואות שור (שם, ה) – הדברים כפשוטם: איסור נבלה חל כבר מחיי הבהמה.

להרחבה: הש"ך מביא ראיה לשיטתו מדברי הרמב"ם (שאר אבות הטומאות ב, א) שבהמה מטמאה משום נבלה רק לאחר מיתתה.

התבואות שור דוחה ומחלק בין טומאת נבלה לאיסור נבלה:

טומאת נבלה – חלה רק לאחר מיתה.

איסור נבלה – עשוי לחול כבר מחיים, משעה שהבהמה אינה ראויה לשחיטה.