המקור בתורה

בפרשת ראה (דברים יד, כא) נאמר:

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ...

האם מדובר במצווה?

הגמרא (יומא לו:) מביאה את "לאו דנבילה" כדוגמה ללאו שיש בצידו מצוות עשה: "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ".

בעקבות דברי הגמרא, בה"ג (עשה קמ), היראים (סימן קעב)והסמ"ק (מצוה רמ) לומדים שבפסוק כלולה מצוות עשה:

נבלה לגר תושב.

ר' שלמה אבן גבירול כותב באזהרותיו:

נבלה תן לגר, ומכור לנכרים.

הרי"פ פערלא (עשה פג) לומד מדבריו שבפסוק יש שתי מצוות עשה נפרדות:

נתינה לגר תושב במתנה גמורה.

איסור נתינה לנוכרי בחינם, אלא מכירה בלבד.

הרמב"ם וראשונים נוספים אינם מונים מצווה זו.

מה טעמם של הראשונים שאינם מונים מצווה זו?

לדעת האבן עזרא (יסוד מורא, ב) – אין כאן ציווי אלא היתר:

ויש שהכניסו במצוות מה שהוא רשות, כמו 'לגר אשר בשעריך'.

לדעת הרמב"ם – אין זה ציווי מיוחד לנבלה, אלא חלק מעיקרון כללי: מצווה להחיות גר תושב ואסור לתת מתנת חינם לנוכרי:

אסור לישראל ליתן לנכרי מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' – במכירה ולא במתנה. אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה, מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר: 'גר ותושב וחי עמך'. (זכיה ומתנה ג, יא)

יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'. (מלכים ומלחמות י, יב)