המקור בתורה
בפרשת משפטים (שמות כב, ל) נאמר:
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
האם מדובר במצווה?
לפי תוספות (יומא לו: ד"ה לאו) – בטריפה יש גם לאו וגם עשה:
לאו – "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ".
עשה – "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ".
המנחת חינוך (מצוה עג) מביא שבפיוט "אתה הנחלת" נמנתה מצווה זו:
טריפה להשליך ונבלה למכור.
אולם הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא מנו מצווה זו.
לשיטתם אין כאן ציווי, אלא היתר ליהנות מן הטריפה על ידי נתינתה לכלב.
גישה זו מבארת את מנהג העולם שלא להקפיד להשליך את הטריפה לכלב:
עיין בשו"ת חקרי לב... במנהג העולם אם נמצא טריפה... מוכרה ונותנה לנכרי, ואילו בקרא כתיב: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'... ואולי יש לומר... דלא חשבו אותו לעשה מן התורה, וסבירא להו שהוא רשות.
נקודה לעיון: דין טריפה שנפסלה מאכילת אדם
המנחת חינוך (שם) כותב שלשיטת תוספות, שיש מצוות עשה להשליך טריפה לכלב, האוכל טריפה עובר גם על לאו וגם מבטל עשה. עוד הוא מחדש, שבטריפה שאינה ראויה לאכילת אדם יש הבחנה בין הלאו לעשה:
הלאו אינו חל – שכן כל איסורי אכילה חלים רק על דבר הראוי לאכילת אדם.
לעומת זאת, העשה קיים גם בטריפה כזו – מפני שהעשה אינו תלוי במעשה האכילה אלא בעצם שם "טריפה":
ונראה לפי מה שכתבתי לעיל דיש סוברים דעובר בעשה גם כן, אם כן אף שלא כדרך אכילה או נפסד ממאכל אדם... נהי דאינו עובר על לאו, מכל מקום יש איסור תורה, דעובר על העשה ד'לכלב תשליכון', דבזה לא כתיב אכילה ועובר בכל עניין.
להרחבה: בפרשת שמיני (ויקרא יא, ב) נאמר: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ", והגמרא (חולין לז.) דורשת מן הפסוק שיש באכילת טריפה גם איסור עשה: "חיה – אכול, ושאינה חיה – לא תאכל". אולם מוני המצוות אינם מונים עשה זה, והרמב"ם (מאכלות אסורות ב, ג) לומד מן הפסוק דין אחר – איסור אכילת בשר אדם.