המקור בתורה

בפרשת משפטים (שמות כא, כח) נאמר:

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

המקור לאיסור הנאה

לפי פשט הפסוק – שור הנסקל אסור באכילה בלבד.

אולם חז"ל לומדים ששור הנסקל אסור אף בהנאה:

לפי פשט הברייתא (פסחים כב:) – איסור ההנאה נלמד מן הכתוב "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי":

אין לי אלא באכילה, בהנאה מניין? תלמוד לומר: 'ובעל השור נקי'... כאדם שאומר לחבירו: יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום.

הגמרא (שם) אומרת שעצם הכתוב "וְלֹא יֵאָכֵל" כולל גם איסור הנאה:

'לא יאכל' - איסור אכילה ואיסור הנאה משמע. 'ובעל השור נקי' - להנאת עורו הוא דאתא.

שעת חלות האיסור

המשנה (בבא קמא ד, ח) קובעת שהאיסור חל אף על שור הנסקל שנשחט לאחר שנגמר דינו:

שור שהוא יוצא להיסקל והקדישו בעליו – אינו מוקדש, שחטו – בשרו אסור. ואם עד שלא נגמר דינו, הקדישו בעליו – מוקדש, ואם שחטו – בשרו מותר.

לדעת רש"י (כתובות לד. ד"ה התינח) – האיסור חל מיד בשעת גמר הדין:

וכן שור הנסקל, דמשנגמר דינו אסור בהנאה.

לדעת רבנו תם (ספר הישר, התשובות פד) – האיסור חל רק לאחר מיתת השור:

וכולא שמעתא מוכחא דמחיים שרי... וכי שחיט ליה אסור בהנאה.

נקודה לעיון: דין שור רובע ונרבע

תוספות (כריתות כד. ד"ה דאמרו) מביאים את דעת רבנו אפרים, שרק שור שהרג אדם נאסר בהנאה, אך שור רובע ונרבע – אף שנסקל – אינו אסור בהנאה. תוספות עצמם חולקים וסוברים שגם שור רובע ונרבע אסור בהנאה.

ייתכן שמחלוקתם תלויה בהבנת מהות האיסור:

לדעת רבנו אפרים – האיסור הוא קנס לבעל השור, ולכן נוהג רק בשור שהרג אדם.

לדעת תוספות – האיסור נובע מחיוב המיתה שחל על השור, ולכן נוהג גם בשור רובע ונרבע.

להרחבה: הרמב"ם מגדיר את האיסור בשני אופנים:

בספר המצוות (לא תעשה קפח): "שהזהירנו מאכול בשר שור הנסקל".

בפתיחה להלכות מאכלות אסורות: "שלא ליהנות בשור הנסקל".

טעם הדבר צריך תלמוד.