מקור האיסור
הגמרא (חולין קב:) מביאה מחלוקת במקור איסור בשר מן החי:
א.לפי רבי יוחנן – לאבר מן החי ולבשר מן החי יש שני מקורות נפרדים:
אבר מן החי – "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג)
בשר מן החי – "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ"(שמות כב, ל)
ב.לפי ריש לקיש – בשר מן החי ואבר מן החי נלמדים שניהם מ"וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר":
אמר רבי יוחנן: 'לא תאכל הנפש עם הבשר' – זה אבר מן החי, 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ורבי שמעון בן לקיש אמר: 'לא תאכל הנפש עם הבשר' – זה אבר מן החי ובשר מן החי, 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן הטרפה.
הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, י) ושאר הראשונים פוסקים כרבי יוחנן.
הסבר שיטת רבי יוחנן
לפי רש"י (שם, ד"ה ובשר)ותוספות (שם, ד"ה ובשר) – הפסוק "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" מלמדים שני דינים נפרדים:
א."וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה... לֹא תֹאכֵלוּ" – איסור בשר מן החי.
ב."טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" – איסור בשר מן הטריפה:
'ובשר בשדה' – משמע שפירש ממקומו, זהו בשר מן החי; ו'טרפה' כמשמעו. (רש"י)
לפי הרמב"ם (שם) – הפסוק "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" עוסק באיסור טריפה, ואיסור בשר מן החי נכלל בו:
האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים שנטרפו – לוקה, שנאמר: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'. (שם, ו)
וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה... שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותו חיה מה לי חתכה בסכין, מה לי בכולה מה לי במקצתה. (שם, י)
יסוד המחלוקת
לפי רש"י (חולין לז: ד"ה מכלל) – איסור טריפה נובע מחיסרון בגוף הבהמה; ולכן אין מקום לכלול בו את איסור בשר מן החי.
לפי הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, ז-ח)– איסור טריפה הוא משום שהבהמה נוטה למות; ממילא נכלל בו גם בשר מן החי – "שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה" (שם, י).
נקודה לעיון: האם איסור בשר מן החי נמנה כלאו בפני עצמו?
הרי"פ פערלא (לאוין סב) דן אם יש למנות איסור זה כלאו בפני עצמו.
דיון זה שייך רק לשיטת רש"י ותוספות; אך לשיטת הרמב"ם – האיסור נכלל באיסור טריפה, וממילא אינו לאו עצמאי:
ובשר מן החי... דאין זה איסור בפני עצמו, כי אם דהוי איסור טריפה ממש משום דאינה חיה. ומשום הכי פסק שם דחצי זית בשר מן החי וחצי זית נבלה מצטרפין, משום דהויין חדא איסורא.(חידושי ר' חיים הלוי שם, ג)
להרחבה: הרמב"ן (חולין קכט:) מקשה: אם בשר מן החי אינו נכלל באיסור אבר מן החי אלא נלמד ממקור נפרד – מניין שבני נח אסורים בו? ומתרץ, שאף שאיסור אבר מן החי אינו נכלל באזהרה שנאמרה לישראל – "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר", הוא נכלל באזהרה שנאמרה לבני נח – "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד):
נראה לי, דהא דכתיב: 'לא תאכל הנפש עם הבשר' – משמע ליה לרבי יוחנן דבר שהוא כנפש, שאינו עושה חליפין כלל, והיינו אבר... ואין בכלל זה בשר. אבל בבני נח כתיב: 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' – כלומר, לא תאכל הבשר בשנפשו בו, ואפילו בשר מן החי במשמע.
הזכר יצחק (א, לג) מבאר שיש הבדל מהותי במהות האיסור בין בני נח לישראל:
אצל בני נח – האיסור נובע מן החיות שבבהמה, ולכן כולל גם בשר מן החי.
אצל ישראל – האיסור מצד היות האבר נחשב ל"נבלה", ולכן חל רק אבר בלבד.