מקור האיסור

בפרשת משפטים (שמות כב, ל) נאמר:

וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ.

מעבר לאיסור בשר טריפה ובאיסור בשר מן החי, הגמרא לומדת מן הפסוק גם על איסור "בשר שיצא חוץ למחיצתו":

הגמרא (חולין סח.) דורשת שאף על פי ששחיטת האם מתירה את עוברה, אם העובר הוציא איבר מחוץ לגופה – אותו איבר אסור:

אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו אסור. מאי טעמא? דאמר קרא: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

הגמרא (זבחים פב:) לומדת שבשר קדשים שיצא ממקומו הראוי לאכילה – נפסל ונאסר:

בשר היוצא לחוץ – פסול... הרי הוא אומר: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

האם מדובר בלאו עצמאי?

רס"ג מונה שני איסורים נפרדים:

טרף אבר מן החי. (לאו סב)

יוצא חוץ. (לאו עא)

הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה קפא) כולל את איסור "בשר שיצא חוץ למחיצתו" במסגרת איסור אכילת טרפה:

שהזהירנו מאכול הטרפה, והוא אמרו: 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'... אבל באה הקבלה... שכל בר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה. כמו בשר קדשי הקדשים כשיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים כשיצאו חוץ לחומה, או בשר הפסח כשיצא חוץ לחבורה, או כשהוציא העובר את ידו.

היחס בין איסורי בשר שיצא חוץ למחיצתו

לפי תוספות (מכות יח. ד"ה ולילקי) – כל האיסורים נובעים מעיקרון אחד כולל: איסור אכילת בשר שיצא ממקומו, אלא שהוא מתבטא בכמה אופנים, ולכן אין זה נחשב "לאו שבכללות":

הכא שכולל כל יוצא לבד, ושם יוצא חדא היא רק דהוי בכמה דרכים – לא חשיב ליה לאו שבכללות.

לפי הרשב"א (חולין סט. ד"ה אלא כל) – הפסוק אינו מלמד שאבר שיצא ממקומו הוא טרפה, אלא שאינו ניתר בשחיטת אמו:

אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן על ידי שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי.

לפי זה, מדובר בשני גדרים נפרדים:

א.בשר קדשים שיצא – איסור עצמאי.

ב.איבר עובר שיצא – נאסר משום שאינו ניתר בשחיטת אמו.

להרחבה: הגרי"ז (תחילת הלכות פסולי המוקדשין) טוען שאיסור בשר קדשים שיצא ממחיצתו כולל שני דינים:

א."וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה"(שמות, שם) – דין בהלכות מאכלות אסורות, הקובע שהבשר נאסר לאכילה.