מקור האיסור

בפרשת ויקרא (ג, ב-טז) מצווה התורה על זריקת דם הקרבן והקטרת חֵלֶבו על המזבח, ומזהירה גם על אכילתם:

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ. (שם, יז)

בפרשת צו (ויקרא ז, כג-כה) האיסור מפורט יותר:

...כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה', וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

מה ההבדל בין שומן לחֵלֶב?

לדעת היראים (סימן מז) – השומן הקרב על גבי המזבח הוא הנקרא "חֵלֶב", ורק הוא נאסר:

שאילו לא כתב 'אשר יקריב', הייתי אומר כל דבר השמן בבהמה נקרא חֵלֶב, דלישנא דחֵלֶב זהו דבר מובחר... והמובחר בבהמה נקרא זה השומן, הלכך כתב 'אשר יקריב' להתיר שומן שאינו קרב.

לפי זה, היה מקום לאסור גם את האליה, מאחר שהיא קרבה. אולם דרשה מיוחדת מתירה אותה:

ואליה, אף על פי שהיא קריבה... שריא, כדאמרינן בחולין... אמר קרא 'כל חֵלֶב שור וכשב ועז לא תאכלו' – דבר השווה ליקרב בשור וכשב ועז, ואליה אינה קריבה אלא בכשב בלבד.

לדעת הרמב"ן (ויקרא ג, ט) – שומן וחֵלֶב הם שני חלקים שונים בבהמה:

שומן – מעורב בבשר.

חֵלֶב – נפרד ממנו:

שם 'חֵלֶב' בלשון הקודש – השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר, שאינו נפרד ממנו, יקרא 'שומן'.

לפיכך:

כל הנקרא חלב – אסור, אף אם אינו קרב (כגון חלב שעל הטחול).

מה שאינו נקרא חלב – מותר, גם אם קרב (כגון הכליות, היותרת מן הכבד והאליה):

כל הנקרא חֵלֶב נאסר אף על פי שאינו קרב למזבח, כגון החֵלֶב אשר על הטחול; ושאינו נקרא חֵלֶב מותר אף על פי שהוא קרב, כגון הכליות והיותרת מן הכבד, וכן האליה.

יסוד המחלוקת

לפי היראים – איסור אכילת חֵלֶב נובע מהקרבתו לה':

ציווה בקרבנות הנדבה, ואיסור החֵלֶב והדם בעבורם. (מושב זקנים ויקרא א, א)

החֵלֶב הוא "חלק ה'", ולכן האוכלו חייב כרת.

לפי הרמב"ן – האיסור אינו תלוי בהקרבה:

אמר באיסור הדם: 'ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם'... אבל בחֵלֶב לא הזכיר כן באיסורו, ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר. (רמב"ן דברים יב, כב)

אלא אכילת חֵלֶב שלילית מצד עצמה:

מחסדי האל הגדולים עלינו... להרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף... וידוע כי החֵלֶב דבק ומוליד ליחות רעות. (ספר החינוך קמז)

נקודה לעיון: מדוע רק חֵלֶב בהמה נאסר?

המשנה (חולין ח, ו) קובעת שאיסור חֵלֶב חל רק על בהמה טהורה, אך חֵלֶב בהמה טמאה וחיה ועוף מותר באכילה:

וחומר בדם מבחֵלֶב... שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, וחֵלֶב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

לשיטת היראים – הטעם ברור: רק חֵלֶב בהמה טהורה מיועד להקטרה על המזבח, ולכן הוא נחשב "חלק ה'".

אלא שקשה: מדוע האיסור חל גם על בהמת חולין שאינה עומדת להקרבה? ויש ליישב, שאף שהותרה שחיטת בהמה לצורך אכילת חולין – זהו היתר בלבד, אך מצד מהותה הבהמה עומדת להקטרה לה'. לכן, חֵלֶבה נחשב "חלק ה'" ואסור להדיוט.

להרחבה: הגמרא (כריתות ד.) מביאה דעות תנאים שלפיהן יש כמה לאוין נפרדים:

לדעת רבי ישמעאל – שלושה איסורים: חֵלֶב שור, חֵלֶב כבש, חֵלֶב עז.

לדעת רבי יהודה – שני איסורים: חֵלֶב חולין וחֵלֶב מוקדשין.

עם זאת, על אף שלוקה על כל לאו בנפרד – אינו חייב אלא חטאת אחת.

טעם הדבר:

חיוב המלקות הוא על עצם העבירה על הציווי, ולכן ריבוי האזהרות גורר ריבוי מלקויות.

לעומת זאת, חיוב כרת וחטאת הוא על עצם מעשה האיסור; ומכיוון שמהות האיסור אחת – האוכל חייב חטאת אחת בלבד.