המקור בתורה

איסור אכילת אדם נזכר בתורה בחמש אזהרות:

א.חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.(ויקרא ג, יז)

ב.וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (ויקרא ז, כו-כז)

ג.וְאִישׁ אִישׁ... אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם... וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם...(ויקרא יז, י-יב)

ד.כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. (שם, יד)

ה.רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. (דברים יב, כג)

דברי חז"ל

הגמרא (כריתות ד:) לומדת מחמש האזהרות שהאיסור קיים בחמישה סוגי דם:

א."דם הנפש" של בהמת חולין

ב."דם הנפש" של קדשים

ג.דם כיסוי:

לפי רש"י (שם, ד"ה אלא) – הכוונה לדם שהתגלה לאחר שכוסה, והפסוק מלמד שהכיסוי אינו מבטל את האיסור.

לפי תוספות (שם, ד"ה לדם) – הכוונה לדם חיה ועוף שיש לכסותו, והפסוק מלמד שהאיסור קיים גם בהם.

ד.דם איברים – דם שאינו "דם הנפש" שיוצא בשעת השחיטה אלא דם שבאיברים שפרש ממקומו.

ה.דם התמצית – דם שאינו יוצא בקילוח בשעת השחיטה, אלא שותת לאחר יציאת הנפש:

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

המשנה(כריתות ה, א) מבחינה ביניהם:

על "דם הנפש" – יש חיוב כרת.

על דם האיברים ודם התמצית – יש לאו ללא כרת:

דם נחירה, ודם עיקור, ודם הקזה שהנפש יוצאה בו – חייבים עליו. דם הטחול, דם הלב... דם התמצית – אין חייבין עליהן.

האם מדובר בלאוין נפרדים?

הרמב"ם (לא תעשה קפד) מונה לאו אחד:

שהזהירנו מאכול דם... וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים.

המנחת חינוך (קמח, א) לומד מכך שחצי כזית "דם הנפש" וחצי כזית "דם תמצית" מצטרפים לכזית.

הרשב"ץ (זוהר הרקיע, מח) תמה מדוע לא נמנו שלושה לאוין נפרדים:

אני תמה לא נמנו ג' לאוין...

אחד – לדם חולין ולדם קדשים ולדם כיסוי, שהם דם הנפש שהוא בכרת.

ואחד – לדם האיברים שפירש, שאם לא פירש מותר.

ואחד – לדם התמצית.

הרשב"ץ מוסיף, שאף אם דם האיברים ודם התמצית יימנו כלאו אחד – מכל מקום "דם הנפש" ודם שאינו "דם הנפש", שיש ביניהם חילוק בעונש (כרת לעומת לאו), ראוי למנותם כשני לאוין:

ומכל מקום כשיש שינוי עונשים ביניהם, זה בכרת וזה באזהרה, נראה פשוט שנמנים בשניים.

נקודה לעיון: היחס בין איסור דם לאיסור חֵלֶב

בעניין זה יש הבדל בין האזהרות:

בפרשות ויקרא וצו – איסור דם ואיסור חֵלֶב מובאים יחד, ומשמע שהם מבוססים על עיקרון אחד: הדם והחלב הם "חלק ה'" המיועד למזבח.

בפרשות אחרי מות וראה – איסור דם נזכר לבדו, ונאמר שהאיסור נוהג גם בחיה (בניגוד לחֵלֶב, שנוהג רק בבהמה הקרבה על גבי המזבח). ומשמע שאכילת דם אסורה מכך ש"הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", ואסור לאכול את נפש הבהמה.

בדברי הרמב"ן (ויקרא יז, יא) שני הסברים שונים לטעם איסור דם:

בתחילת דבריו הוא משווה בין דם לחֵלֶב, ומבאר שדם חיה ועוף נאסר כסייג:

'כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח' - משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק ה', כטעם החלב. ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אף על פי שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא.

לאחר מכן הוא מבאר שאיסור דם נובע מעצם היותו הנפש:

והראוי שנפרש... כי ה'... לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש... וכאשר היה במבול... התיר להם השחיטה... והנה התיר גופם... ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש.

הבנות אלו משליכות על היתר דם מבושל:

דאמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו – אינו עובר עליו. (מנחות כא.)

אם דם נאסר משום שהוא "חלק ה'" – דם מבושל מותר משום שאינו ראוי למזבח:

לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה, ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם. (רש"י מנחות שם, ד"ה דם שבשלו)

אם האיסור הוא משום "נפש הבהמה" – דם מבושל מותר משום שכעת אינו נחשב עוד דם:

וטעמא דדם שבישלו, משום דכיון שנתבשל נפיק ליה מתורת דם. (ר"ן חולין מא. ד"ה ההוא)

להרחבה: דברי הרמב"ן מבוססים על ההנחה שחֵלֶב נאסר משום שהוא "חלק ה'" המיועד למזבח. אמנם מדבריו במקומות אחרים (ויקרא ג, ט; דברים יב, כב) – בהם עסקנו במצווה הקודמת – נראה שאיסור חֵלֶב אינו תלוי בהקטרה. הסתירה בדבריו צריכה עיון.