מקור האיסור

בפרשת וישלח (בראשית לב, לג) נאמר:

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

האם גיד הנשה אסור בהנאה?

הגמרא (פסחים כב.) מביאה מחלוקת תנאים:

לפי רבי יהודה – מותר בהנאה.

לפי רבי שמעון – אסור בהנאה:

גיד הנשה מותר בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אוסר.

תוספות (חולין צט: ד"ה והלכתא) פוסקים כרבי שמעון, ואילו הרמב"ם (מאכלות אסורות ח, יד) פוסק כרבי יהודה.

נקודה לעיון: גיד הנשה ושאר המאכלים האסורים

קיימים שני הבדלים בין גיד הנשה לשאר המאכלים האסורים:

רק איסור גיד הנשה קשור לאירוע היסטורי:

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה... כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

לכל המאכלים האסורים יש טעם ממשי באכילה, ואילו גיד הוא תפל וחסר טעם:

והלכתא, אין בגידין בנותן טעם. (חולין צט:)

ייתכן שהבדלים אלו מלמדים שלגיד הנשה מעמד מיוחד:

בשאר המאכלים האסורים – קיים איסור חפצא על הדבר עצמו (מחמת שיקוצו וכדומה).

גיד הנשה – אין מדובר באוכל ממש, אלא באיסור גברא על עצם מעשה האכילה.

הגדרה זו מתיישבת עם חידושו של הפרי מגדים (משבצות זהב סה, ד), שלפיו חיוב מלקות על אכילת גיד השנה חל רק כאשר אוכלים כזית בבת אחת, ולא באכילה "תוך כדי אכילת פרס":

והנה בגיד הנשה קיימא לן: עץ הוא והתורה אסרתו... אין לך אלא חידושו, והלכתא דכזית בכדי אכילת פרס לא נאמרה כאן.

להרחבה:הרמב"ם (מאכלות אסורות ח, ו) פוסק שהאוכל גיד הנשה של נבילה ושל טריפה – חייב שתיים.

הרשב"א (ד, פט) מתקשה בדבריו: מאחר ש"אין בגידין בנותן טעם", מדוע לוקה גם משום נבילה ומשום טריפה? הרי החידוש שאסור לאכול גיד אף שאין לו טעם נאמר רק ביחס לאיסור גיד הנשה!

שער המלך (שם) מתרץ: איסור גיד הנשה מלמד שהתורה מחשיבה את הגיד כאוכל, ולכן מתחייבים עליו גם משום איסורים נוספים.

דבריו מבוססים על ההבנה שאיסור גיד הנשה דומה בעיקרו לשאר איסורי האכילה – התורה מגדירה את הגיד כאוכל שחל עליו איסור.