המקור בתורה

האיסור מופיע בתורה בשלושה מקומות (שמות כב, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא):

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

הגמרא (חולין קטו.-קטו:) לומדת בדרשות שונות שבבשר בחלב קיימים שלושה איסורים: בישול, אכילה והנאה.

אכילה ובישול – האם נמנים כלאוין נפרדים?

בה"ג (לאוין, נח)ורס"ג (לאוין, סט) מונים אותם כלאו אחד.

הרמב"ם מונה כשני לאוין:

שהזהירנו מבשל בשר בחלב. (לא תעשה קפו).

שהזהירנו מאכול בשר בחלב. (לא תעשה קפז).

היחס בין שני האיסורים

לפי הרמב"ם – בשר בחלב הוא בכלל מאכלות אסורות, אלא שהתורה הרחיבה ואסרה גם את הבישול:

לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר: ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו. (מאכלות אסורות ט, ב)

ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב, לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו. (טומאת מת א, ב)

לפי החינוך (מצוה צב) – עיקר האיסור הוא במעשה העירוב, אלא שהתורה חידשה שהתערובת נאסרת באכילה:

יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן... ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא... שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותו התערובת להרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן.. שאם אולי נעשה התערובת לבל נאכלהו ולא נהנה בו, להרחיק העניין.

נפקא מינה

שיעור כזית

בגמרא (חולין קח:) מבואר ששיעור הבישול הוא כזית.

לפי הרמב"ם, שאיסור הבישול הוא תולדה של איסור האכילה – מאחר שאיסור אכילה הוא בכזית, גם איסור בישול הוא בכזית:

דלא אסר הכתוב בישול אלא משום שהוא התחלת אכילה... והחמירה תורה אפילו בהכנת המאכל... וכיון שכן ראוי שלא לאסור הבישול אלא בשיעור שלוקה על אכילתו. (חתם סופר חולין שם, ד"ה גופא)

לפי החינוך, שבישול בשר בחלב אסור מצד עצמו – כל האיסורים הנוגעים למאכלים נמדדים בכזית, אף אם אינם באכילה:

והא דצריך כזית, אף דלא כתיב לשון אכילה... דשיעורין הלכה למשה מסיני בכזית אם לא נתפרש שיעור אחר. (מנחת חינוך צב, ב)

המבשל חֵלֶבבחלב:

הגמרא (חולין קיג:) מביאה מחלוקת אמוראים:

איתמר, המבשל חֵלֶב בחלב, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה.

הגמרא מבארת, שלגבי אכילה אין מחלוקת – אינו לוקה, משום ש"אין איסור חל על איסור"; והמחלוקת היא לגבי הבישול:

אאכילה דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי, כי פליגי אבישול, מאן דאמר לוקה – חד איסורא הוא, ומאן דאמר אינו לוקה – להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דעל אכילה לא לקי – אבישול נמי לא לקי.

החתם סופר (שם, ד"ה להכי) מסביר שמחלוקת זו תלויה בהבנת היחס בין האיסורים:

אם איסור הבישול נובע מאיסור האכילה – כאשר אין איסור אכילה, גם איסור הבישול אינו חל.

אם הבישול אסור מצד עצמו – הוא חל גם כשאין איסור אכילה:

נקודה לעיון: בישול שלא לשם אכילה

הכסף משנה (טומאת מת, שם) כותב שאיסור בישול הוא סייג לאיסור אכילה:

שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול.

הדובב מישרים (א, ל) מציע שלפי זה ייתכן שאין איסור בבישול שאינו לשם אכילה:

יש לצדד קצת להתיר, דהנה הכסף משנה... וזה לשונו: 'אי נמי לא אסרה התורה לבשל בשר בחלב אלא כדי שלא יבא לאכול'... אם כן הכא נמי... ליכא חשש דילמא אתי לאכול.

אמנם הוא מעיר שקשה להתיר על סמך "טעמא דקרא", וכן מקשה מדברי הגמרא לגבי מבשל חֵלֶב בחלב, שם נראה שאיסור בישול אינו תלוי באיסור אכילה:

וגם צריך עיון מש"ס חולין... דמבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו דאין איסור חל על איסור, ולפי דברי הכסף משנה הנ"ל מאי טעמא לוקה על בישולו, דהא איסור בישול הוא משום אכילה, וכיון דאינו לוקה על האכילה – איך לוקה על הבישול.

להרחבה: האחרונים דנו בגדרי איסור בישול: האם האיסור הוא דווקא בבישול או גם בצלייה וטיגון (פרי חדש פז, ג; פרי מגדים משבצות זהב שם, א), האם יש איסור ב"בישול אחר בישול" (פרי מגדים שם, יח; רבי עקיבא איגר, שם; חתם סופר יורה דעה פב), והאם האיסור הוא דווקא בבישול גמור או אף ב"מאכל בן דרוסאי" (פרי חדש שם, ג; פרי מגדים פתיחה להלכות בשר וחלב).