מקור האיסור

בפרשת אמור (ויקרא כג, י-יא) מצווה התורה על הבאת העומר ביום ט"ז בניסן:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

ובהמשך (שם, יד) מזהירה התורה שלא לאכול מן התבואה החדשה קודם לכן:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

האיסור נוהג אף בזמן שאין בית מקדש והעומר אינו קרב.

דברי חז"ל

שעת היתר החדש

בזמן שבית המקדש קיים – החדש מותר משעת הקרבת העומר.

בזמן שאין בית המקדש קיים:

לפי חכמים – מן התורה מותר מיד "משהאיר המזרח".

לפי רבי יהודה – מותר רק לאחר שעבר יום ט"ז בניסן:

משקרב העומר – הותר החדש מיד... משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: 'עד עצם היום הזה'. (מנחות י, ה)

דין תבואת חו"ל

לפי תנא קמא – מאחר שזו "מצווה התלויה בארץ", האיסור נוהג רק בתבואת ארץ ישראל.

לפי רבי אליעזר – מן הכתוב "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" למדים שהאיסור נוהג אף בתבואת חוץ לארץ

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר: אף מן החדש.

הרמב"ם (מאכלות אסורות י, ב) ורוב הראשונים פסקו כרבי אליעזר.

נקודה לעיון: איסור חדש – איסור גברא או איסור חפצא?

הבבלי והירושלמי מסבירים בדרכים שונות מדוע חדש – בניגוד לאיסורי אכילה אחרים – אינו אסור אף בהנאה:

לפי הבבלי (פסחים כג.) יש דרשה מיוחדת המתירה הנאה מן החדש:

שאני התם דאמר קרא 'קצירכם' – קצירכם שלכם יהא.

לפי הירושלמי (פסחים ב, א) – הטעם הוא שאיסור חדש אינו קבוע לעולם, אלא פוקע בשעת הקרבת העומר:

שנייה היא שקבע הכתוב זמן.

האור שמח (חמץ ומצה ו, ז) מסביר שבין הבבלי לירושלמי קיימת מחלוקת עקרונית בהבנת מהות איסור חדש:

לפי הבבלי – איסור חדש דומה במהותו לשאר המאכלים האסורים, והוא מוגדר כש"איסור חפצא". לכן נדרשת דרשה מיוחדת להתיר חדש בהנאה.

לפי הירושלמי – קיים הבדל עקרוני בין איסור חדש לשאר המאכלים האסורים:

שאר המאכלים האסורים הם "חפצא של איסור", ולכן האיסור כולל גם הנאה שאינה אכילה.

חדש אינו "חפצא של איסור", אלא זהו איסור על האדם לאכול את התבואה עד הקרבת העומר. לכן, בשונה מאיסורי חפצא, הוא אסור באכילה בלבד.

להרחבה: הפוסקים נדרשו ליישב בין הפסיקה המקובלת, שאיסור חדש נוהג גם בחוץ לארץ, לבין המנהג הרווח שלא להקפיד על כך. הב"ח (יורה דעה רצג) כתב שטעם המנהג הוא שהאיסור אינו חל על תבואת גויים. אולם פוסקים רבים (ט"ז שם, ב; ש"ך שם, ו; גר"א שם, ב) חלקו עליו וסברו שגם תבואת גויים בכלל האיסור.