מקור האיסור

בפרשת ראה (דברים טז, ח) נאמר:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

חז"ל (מכילתא דפסחא יז; ספרי, שם; מנחות סו.) מקשים מן הנאמר בפרשת בא (שמות יג, ו):

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'.

ומתרצים: אמנם מצה נאכלת שבעה ימים, אך מצה מן התבואה החדשה נאכלת רק שישה ימים – מט"ז בניסן ואילך:

שישה מן החדש, ושבעה מן הישן.

דברי הראשונים

לדעת רוב הראשונים – הדרשה רק באה ליישב את הסתירה בין הפסוקים.

אולם בבעלי התוספות על התורה(פירוש ריב"א דברים, שם) נאמר, שהפסוק מלמד שבנוסף ללאו שבאכילת חדש יש גם "איסור עשה":

קא משמע לן 'ששת ימים' וכו' – דמשמע ששת ולא שבעת ימים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. והשתא איכא לאו ועשה.

נקודה לעיון: מדוע מצוות מצה אינה דוחה איסור חדש?

בעלי התוספות על התורה מבארים, שמכיוון שאכילת חדש אסורה גם ב"איסור עשה", אין מצוות אכילת מצה דוחה את איסור חדש:

דאי לאו 'ששת ימים' וגו' הווה אמינא דאתי קרא ד'בערב תאכלו מצות' ודחי לא תעשה דחדש... קא משמע לן 'ששת ימים' וכו', דמשמע ששת ולא שבעת ימים, ולאו הבא מכלל עשה עשה, והשתא איכא לאו ועשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

אמנם תוספות בקידושין (לח. ד"ה אקרוב) מבארים בשני אופנים אחרים מדוע מצוות מצה אינה דוחה את איסור חדש:

דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דאחר הדיבור. אי נמי יש לומר, דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני.

האור שמח (חמץ ומצה ו, ז) כותב, שאם איסור חדש הוא "איסור חפצא", הכלל "עשה דוחה לא תעשה" כלל לא נאמר לגביו:

דזה לא יתכן דעבור קיום עשה... לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם.

לדבריו, האפשרות שמצוות מצה תדחה את איסור חדש קיימת רק אם נבין שאיסור חדש הוא "איסור גברא":

והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי, אם כן שפיר אתי עשה ודחי לא תעשה דחדש.

להרחבה: המנחת חינוך (שג, י) כותב, שלקיומו של "איסור עשה" באיסור חדש יש גם השלכות מעשיות: הקולא של "חצי שיעור" וההיתר של אכילה שלא כדרכה נאמרו באיסורי לאו, ולא באכילה האסורה מחמת "איסור עשה".