מקור האיסור

בפרשת אמור (כג, א-יד) מופיעים דיני אכילת תרומה:

איסור אכילת תרומה לטמא ולזר.

חיוב מיתה בידי שמים על כך.

חיוב חומש לזר שאכל תרומה בשוגג.

לאחר מכן (שם, טו-טז) נאמר:

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

הגמרא (סנהדרין פג.) מבארת שהפסוק מלמד על איסור אכילת טבל:

'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'' – בעתידים לתרום הכתוב מדבר.

המקור לחיוב מיתה בידי שמים באכילת טבל

לפי הגמרא – החיוב נלמד ב"גזירה שווה" מתרומה:

דאמר שמואל משום רבי אליעזר: מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה? דכתיב: 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' – בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה – אף כאן במיתה.

לפי הספרא (שם) – החיוב נלמד מן הפסוק: "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם" (שם, טז):

'והשיאו אותם עון אשמה' – מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה.

יסוד המחלוקת

לפי הגמרא – אכילת טבל מחייבת מיתה בידי שמים מצד עצמה.

לפי הספרא – בטבל יש תרומה המעורבת בפירות החולין, והאוכל טבל חייב מיתה מחמת אכילת התרומה המעורבת בו.

מחמת הבנה זו, הספרא נזקק לדרשה מיוחדת ללמד שהאוכל טבל בשוגג אינו חייב חומש, כדין אוכל תרומה:

יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר: 'אשר ירימו לה'' – על המורם הם חייבים, ואינן חייבים על התרומה שבטבל.

נפקא מינה

לפי הגמרא (יבמות פו.)– חיוב מיתה בידי שמים קיים גם בפירות שהפרישו מהם תרומה ולא הפרישו מהם מעשר:

מה תרומה טובלת, אף מעשר ראשון נמי טובל.

לפי הספרא – מסתבר שחיוב מיתה קיים רק בפירות שלא הופרשה מהם תרומה (או תרומת מעשר שדינה כתרומה גדולה), אך האוכל פירות שלא הופרשו מהם מעשר – אינו חייב מיתה.

שיטות הראשונים

תוספות (יבמות שם, ד"ה אי) נוקטים כעולה מן הגמרא, שיש חיוב מיתה גם באכילת פירות שלא הופרשו מהם מעשרות, ומסתפקים בדין האוכל פירות שלא הופרש מהם מעשר עני בלבד:

ואם תאמר, מנא לן דטבל מעשר עני במיתה, הא לא איתקש לתרומה. ויש לומר, דשמא אין בו מיתה. אי נמי, כיון שאין חלוק משאר טבל לעניין אזהרה – הוא הדין לעניין מיתה.

הרמב"ם (מאכלות אסורות י, יט-כ) מביא את דרשת הספרא, ופוסק שחיוב מיתה קיים רק בפירות שלא הופרש מהם תרומה או תרומת מעשר:

האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות... הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה, שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.

נקודה לעיון: מדוע כהנים מוזהרים באכילת טבל?

תוספות (שם, ד"ה מה) מקשים: אם האוכל טבל חייב מיתה מחמת התרומה המעורבת בו, מדוע כהנים – שמותרים באכילת תרומה – מוזהרים שלא לאכול טבל:

אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן, כיון דתרומה שריא ליה.

האתוון דאורייתא (כלל ב) מתרץ: תרומה ביסודה היא "חלק ה'", אלא שה' נתנה לכהנים לאחר ההפרשה. לכן, קודם ההפרשה – כל עוד לא ניתנה לכהנים – גם כהנים אסורים בה:

דכמו דמצינו בקודשים, דקודם הזריקה וההקטרה הוי הכל לגבוה ואחרי הזריקה וההקטרה אז הכהנים או הבעלים משלחן גבוה קזכי... הכא נמי אפשר דהתרומה המעורבת בטבל היא חלק גבוה, ועל כן אסורה אז לכל ואחרי ההפרשה אז הכהנים משלחן גבוה קזכי.

להרחבה: ההבנות השונות במעמדו של הטבל – האם יש בו תרומה מעורבת, או שמדובר רק בחובת הפרשה – משפיעות על שאלות נוספות:

האם איסור טבל קיים גם כאשר אין חובת הפרשה (עונג יום טוב קיב; אור שמח עבודה זרה ד, יא; קובץ שיעורים פסחים קנב).

האם בהפרשת התרומה האדם מקדיש את התרומה, או רק מבדיל בין התרומה לבין החולין (אור שמח שבת כג, יב; מקואות א, ח).