מקור האיסור
המשנה (עבודה זרה ב, ג) קובעת שיינם של גויים אסור בהנאה, והגמרא (כט:) מביאה לכך מקור מן הפסוק:
יין מנלן? אמר רבה בר אבוה: אמר קרא 'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם' – מה זבח אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה.
מדברי הגמרא עולה שחכמים גזרו על "סתם יינם" של גויים, מחשש שניסכו אותו לעבודה זרה.
הסמ"ק (מצוה רכד) מונה מצווה זו, על פי דרכו למנות גם מצוות מדרבנן.
שיטות הראשונים
הראשונים הקשו, שבסוגיה אחרת (לו:) נאמר שחכמים גזרו על יינם של גויים כדי שלא יבוא להתחתן בבנותיהם:
אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן.... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן.
ונחלקו ביישוב הסוגיות:
לדעת תוספות (כט: ד"ה יין)והר"ן (ט: ד"ה כפרה) – הכול גזירה אחת: "משום בנותיהן" חכמים הגדירו את "סתם יינם" כיין נסך, ואסרוהו אף בהנאה:
ויש לומר, ודאי עיקר גזרה דסתם יינם משום בנותיהן הוא, מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה... אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה משום דדמי ליה. (תוספות)
לדעת הרשב"א (תורת הבית ה, א) – היו שתי גזירות נפרדות:
א.בתחילה אסרו יין של גויים בשתייה בלבד – "משום בנותיהן".
ב.לאחר זמן אסרו את היין אף בהנאה – מחשש שניסכו אותו לעבודה זרה:
עמדו בית דין ואסרו סתם יינן כדי להתרחק מהם וממסיבותם, שמסיבותיהן מביאות לידי חתנות... בית דין של אחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך, ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם איסור הנאה משום ודאי יינן.
נפקא מינה
הגמרא (סד:) אומרת שיינו של גר תושב אסור בשתייה ומותר בהנאה.
לדעת הר"ן (כו:) – זהו היתר מיוחד למגע, אבל "סתם יינו" של גר תושב אסור גם בהנאה. אף שאין חשש שניסכו לעבודה זרה, גזירת "משום בנותיהן" שייכת גם בו:
ומיהו הני מילי מגען אבל סתם יינן לא, דעיקר התקנה בסתם יינן היתה משום בנותיהן, ולא חילקו בין עובד כוכבים עובד עבודת כוכבים לשאינו עובדה.
לדעת הרשב"א (שם)– איסור הנאה קיים רק כאשר יש חשש שניסכו לעבודה זרה, ולכן "סתם יינו" של גר תושב, שיש בו רק את גזירת "משום בנותיהן", אסור בשתייה בלבד:
איסור הנאה שגזרו בית דין שלאחריהם ומשום חשש ניסוך, לא גזרו אלא בגוי עובד עבודה זרה שמנסך, אבל בשאינו עובד עבודה זרה לא הייתה גזירה.
נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם
לגבי גזירת "סתם יינם", הרמב"ם (מאכלות אסורות יא, ג) מזכיר רק את חשש הניסוך:
יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא 'סתם יינם' – אסור בהנאה כמו יין שנתנסך. ודבר זה מגזירות סופרים הוא.
ואילו את גזירת "יינן משום בנותיהן" מביא הרמב"ם (יז, ט-י) כטעם האיסור לשתות עם גויים, גם כאשר איסור "סתם יינם" אינו שייך:
ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים... כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות... אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך... כיצד? לא ישתה אדם במסיבה של גויים, ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו.
להרחבה: השולחן ערוך (יורה דעה קכד, ח) פוסק שמשומד הנוגע ביין אוסר אותו. פוסקי הדורות האחרונים (חתם סופר יורה דעה קכ; בנין ציון החדשות כג; חזון איש יורה דעה ב, כג; יביע אומר א יורה דעה יא) דנו בהרחבה בדין זה וביישומו ביחס למחללי שבת בזמננו.