מקור האיסור

המשנה (עבודה זרה ב, ו) קובעת שפת נכרי אסורה באכילה:

אלו דברים של גויים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו בשמן.

הגמרא (לו:) מבארת שהאיסור הוא בכלל שמונה עשר הדברים שגזרו בית הלל ובית שמאי, כדי להתרחק מן הגויים ולהימנע מחתנות עם בנותיהם:

פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן.

האם האיסור קיים למעשה?

לפי הבבלי (לה:) – הגזירה לא הותרה, ולכן להלכה פת נכרי אסורה:

אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן יוחנן: פת לא הותרה בבית דין.

לפי הירושלמי (ב, ח) – מאחר שפת היא "חיי נפש", התירו את הגזירה:

מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת נכרים אסורה, ועימעמו עליה (=גמגמו עליה) והתירוה מפני חיי נפש.

שיטות הראשונים

לפי הרמב"ם (פירוש המשנה, שם; מאכלות אסורות יז, יב) – אף שהאיסור עומד בעינו, נהגו להקל בפת של נחתום כאשר פת ישראל אינה מצויה:

ופיתם, ייראה מתלמודנו הבבלי שהוא אסור, אבל פת השוק אשר מוכרים מוכרי הפת איסורה יותר קל ויותר קרוב להתר מפת הבתים, ובנסיעות ובשעת הדחק היא מותרת, והדבר חוזר לדעתי למנהג המדינה.

לפי תוספות (לה: ד"ה מכלל) – נוהגים היתר בפת נכרי משני טעמים:

א.מאחר שהגזירה לא פשטה בכל ישראל:

מדקאמר 'פת לא הותרה בבית דין', מכלל דאי בעי הוה שרי ליה, אלמא לא פשט איסורו, ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים.

ב.בתקופה מאוחרת יותר בית דין ביטל את הגזירה:

ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו.

לפי הרא"ה (בדק הבית ג, ז) – כאשר פת ישראל אינה מצויה, מותרת כל פת נכרי:

כל מקום שאין מצוי בו פלטר כלל, מותר ואפילו פת בעלי בתים.

פסיקת ההלכה

השולחן ערוך (יורה דעה קיב, ב) פוסק כשיטת הרמב"ם, ומוסיף (שם, ח) שיש מי שמתיר כל פת נכרי במקום שאין פת ישראל מצויה כלל.