מקור האיסור

המשנה (עבודה זרה ב, ו) קובעת שבישולי נכרי אסורים באכילה:

אלו דברים של גויים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת... והשלקות.

הגמרא (לו:) מביאה לכך מקור מן הפסוק:

מנהני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא: 'אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי', כמים – מה מים שלא נשתנו, אף אוכל שלא נשתנה.

ודוחה שמדובר באיסור דרבנן:

אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

הסמ"ק (מצוה רכג) מונה את האיסור במניין המצוות, על פי דרכו לכלול במניין גם מצוות דרבנן.

היחס בין איסור בישולי נכרי לבין איסור פת נכרי

לפי הרמב"ם (פירוש המשנה, שם; מאכלות אסורות יז, ט) – מדובר בגזירה אחת כללית על מאכלי גויים:

רוב אלה הדברים, כגון הפת והשלקות ודומיהן, אמנם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם... והוא ענין אומרם משום חתנות. ואלה הדברים הם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו.

וכן נראה מדברי הירושלמי(שבת א, ד):

בו ביום גזרו על פיתן ועל גבינתן ועל יינן.... ועל שלוקיהן...

ופת לאו תבשילי עכו"ם הוא.

לפי רוב הראשונים – מדובר בשתי גזירות נפרדות, שכן פת אינה תבשיל:

לפי תוספות (עבודה זרה לז: ד"ה והשלקות) – בתחילה גזרו על תבשילים, ולאחר זמן גזרו אף על הפת:

אומר רבנו תם... שמא גזירה קדמונית היא, ולא נגזרה עם הפת... ומתחילה גזרו עליה מטעם חתנות, ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כל כך, עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת.

לפי הרמב"ן (לה: ד"ה ומפרש) – בתחילה גזרו על הפת, ולאחר מכן גזרו על תבשילים:

שמאי והלל גזרו על פתן ועל שמנן... וגזור על פת... ואתא בי דינא אחרינא וגזר בכל השלקות.

לפי הר"ן (יג: ד"ה הפת) – יש הבדל בתוכן האיסור בין שתי הגזירות:

פת נכרי – האיסור תלוי בבעלות הגוי.

תבשילי גויים – האיסור תלוי בבישול הגוי.

טעם האיסור

מפורש בגמרא (לו:) שפת נכרי נאסר מחשש לחתנות בבנות הגויים.

הראשונים הסבורים שמדובר בשתי גזירות נפרדות, נחלקו אם אף טעמם שונה:

לדעת הרשב"ם (באור זרוע, עבודה זרה קצא) – שתי הגזירות הן משני טעמים שונים:

פת נכרי – "משום בנותיהן".

בישולי נכרי – מחשש עירוב איסור בתבשיל:

וטעמא דפת משום חתנות... אבל שאר בישולים, משום גזירה שלא יאכילנו

לדעת תוספות (רש"י לח. ד"ה מדרבנן) – אף גזירת תבשילי נכרי היא "משום בנותיהן":

ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות.

נפקא מינה

התפארת למשה (יורה דעה קיג) סבור שדין תבשילי משומד תלוי בטעמים השונים לאיסור:

אם האיסור משום חתנות – במשומד הטעם אינו שייך, ולכן תבשיליו מותרים.

אם האיסור מחשש אכילת איסור – האיסור שייך גם במשומד:

ונראה לי דנפקא מינה אי בישול של מומר לעבודה זרה אסור... למאן דאמר משום חתנות – שרי, דהא על כל פנים שחיטת ישראל הוא, ומותר לישא בתו ממומרים. ולמאן דאמר שמא יאכילנו דברים אסורים – אסור.